הסרט הקצר "המאזין" של עומר שטרנברג, תלמיד שנה ד' בבית הספר "סם שפיגל ליצירה קולנועית", התקבל לתחרות בינלאומית לסרטים קצרים שתתקיים בפסטיבל ברלין בסוף החודש. הסרט יוקרן פעמיים במסגרת תכנית הסרטים הקצרים הגאים של הפסטיבל, שמתוכה ייבחרו המועמדים לפרס "טדי", הנחשב לאחד הפרסים היוקרתיים ביותר ליצירה קולנועית להט"בית-קווירית. "זה מרגש מאוד לדעת שנבחרתי מתוך אלפי סרטים שהוגשו לפסטיבל", מספר שטרנברג, "זה נותן לי דרייב להמשיך קדימה".
"המאזין" מספר על יונתן, חייל צעיר ביחידת האזנות, שמתחיל להאזין כחלק מתפקידו למערכת היחסים בין אמיר וכארם, זוג הומואים פלסטינים. מערכת היחסים המורכבת ביניהם שואבת אותו לתוכה ומעמתת אותו עם הקונפליקט שבין זהותו המינית לבין זהותו הלאומית וחובתו למדינה.
ההתנגשות בין דרישות התפקיד לרגשותיו האישיים ולהיותו בארון, מאלצת אותו לקבל הכרעה קשה בקשר לזוג הדיסקרטי. הסרט פותח בסדנת שנה ג' בבית הספר בהנחייתו של נדב לפיד, שלקח חלק מרכזי בפיתוח הרעיון והתסריט.
שטרנברג, בן 27, גדל בזכרון יעקב ושירת כקצין קרבי בחטיבת הנח"ל. הוא היה מחוץ לארון בזמן שירותו הצבאי והתמודד עם גילויי הומופוביה מצד חבריו לצוות. "הנטייה המינית שלי הייתה תמיד הדבר הראשון שדיברו עליו. בכל מקום הייתי 'עומר ההומו', וכולם ציפו ממני להתנהג כמו שהומואים מתנהגים. רוב גילויי ההומופוביה נבעו לרוב מתוך בורות ולא מתוך שנאה, ולפעמים אחרי שדיברתי עם חבר הומופובי בבסיס וככל שההיכרות בינינו העמיקה, ההומופוביה הלכה והצטמצמה", הוא נזכר.
אז הרגשת שהתייחסו אליך שונה בשירות בגלל הנטייה המינית?
"אני לא יודע אם זה נכפה עליי או ששיתפתי עם זה פעולה, אבל אימצתי דפוסי התנהגות גבריים-הטרוסקסואליים, שבוודאות עזרו לסגל ולחיילים לקבל את הנטייה המינית שלי. בצבא הייתה אווירה גברית מאוד שהתייחסה לגברים ולנשים באופן שונה. מפקדים אמרו לחיילים שלהם 'אל תהיו קוקסינלים' וחיילים שרו שירים פוגעניים. אלו ביטויים לתרבות שקיימת בצבא, ומגדירה מיהו גבר ומה זה אומר ודורש להיות גבר בחברה הישראלית. בשלב מסוים בשירות לא יכולתי להתעלם מזה יותר, והבנתי שאני אדם אחר, שאני לא הגבר שעונה להגדרות האלו ושאני לא רוצה להיות הגבר הזה. אני מאמין שזה לא קשור רק להיותנו ישראלים, אלא שזה נובע מפני שבני אדם עוצבו וחונכו איך לחשוב על גברים ונשים".
"הסרט מבוסס על דילמות שליוו אותי בתור חייל וקצין קרבי"
הסרט מוצג מנקודת מבט ישראלית כשקולותיהם של הפלסטינים נשמעים רק בשיחות אליהן מאזין החייל והם חסרי פנים. הפלסטינים בסרט חסרי פנים, רק שומעים אותם דרך המאזין וערבית זו השפה המדוברת היחידה בסרט. גיבור הסרט, בתפקיד איתן גימלמן, הוא הדמות היחידה שמצולמת בסרט וברובו היא מצולמת לבדה, ביחידה, בחדר המנוחה וליד הש"ג.
בתחילת הסרט החייל מחליט שלא לדווח שהיעד מקיים יחסים עם בן מינו, אבל ככל שהשיחות בין הפלסטינים קשורות יותר בסכסוך ובחברה הישראלית, הוא מבין שהוא צריך למלא את תפקידו. "בסוף הסרט, הוא בוחר בזהות הלאומית שלו ומדווח על שני פלסטינים שמקיימים יחסים הומוסקסואליים. רק אז הוא נהיה חלק מהסביבה שלו ומצולם עם עוד חיילים בבסיס", מסביר שטרנברג.
הסרט מבוסס על סיפור אמיתי?
"הסרט מבוסס על עדויות שאספתי גם מהצד הישראלי וגם מהצד הפלסטיני. לגיבור הסרט יש דילמה שמבוססת על דילמות שליוו אותי בתור חייל וקצין קרבי. הדילמה של גיבור הסרט היא בין הזהות הישראלית-הצבאית ובין הזהות המינית שדווקא מזדהה עם האויב, שגם הוא הומו. על פניו זה לא משהו שצריך להתנגש אבל ברגע האמת עבורי בצבא, הדברים היו אחרת. הסרט בעצם עוסק בנקודה שבה הזהות המינית והזהות הלאומית מתנגשות זו בזו. ניסיתי לשאול את השאלה 'מה הופך אותנו למי שאנחנו', והאם יש לנו זכות בחירה בשאלה זו".
היה לך חשוב לשלב בסרט גם את הדילמה של פלסטינים להט"ב שחיים במדינה.
"הרעיון לתסריט פותח עם חבר פלסטיני שעזר לי בכתיבת הדיאלוגים ובפיתוח של הנרטיב. הוא גם בדילמה קשה כי הוא עמוק בארון, כל כך עמוק שהשם שלו לא מוזכר בקרדיטים בסרט. ניסינו להכניס במרומז בסרט את הדילמה שלו ושל פלסטינים אחרים כלפי החברה הישראלית. מצד אחד היא האויב, היא אלימה ומרוחקת, ומצד שני היא קוסמת כי לישראלים יש חיי לילה גאים, פתיחות וליברליות שפלסטינים לא חווים אותה. זה בא לידי ביטוי באחד השוטים, כשאחד הפלסטינים רוצה לצאת למסיבה ביפו".
ההחלטה של החייל לדווח על הזהות המינית של הפלסטיני קשורה גם בראייה שלך כלפי המציאות הישראלית?
"אני מאמין שסוף הסרט מהדהד את האמונה שלי, שהחברה מעצבת את הזהות שלנו יותר משאנחנו בוחרים את הזהות של עצמנו, אפילו כשאנחנו חושבים שאנחנו מאוד מאוד מיוחדים. אפשר לראות בקהילה הגאה שמי שחי יותר בקהילה מתעדף את הזהות שלו גבוה יותר מהזהות הלוקאלית, ומי שחי מחוץ לקהילה מתקשה לבחור לעתים קרובות בזהות הגאה כמייצגת אותו".
>> 12 סוגים של שיימינג נפוצים בקהילה הגאה
>> עידן חדש: הדמויות הגאות השתלטו על המסכים
אז אתה מאמין שהזהות הלאומית תנצח ותגבור גם על הנטייה המינית והזהות הגאה?
"הסרט מיועד קודם כל כדי לעורר מחשב אבל המסר שלי הוא שאין לנו ברירה וזה בהחלט כך. הרבה פעמים תהליכים של יציאה מהארון הם תהליכים של גילוי עצמי, ובגלל זה קיימת הקלישאה 'תמיד ידעתי באיזשהו מקום'. יש איזושהי הקבלה בין ההכרה הראשונית בזהות המינית שלנו, לבין האופן שבו הגיבור מגלה את הזהות הלאומית שלו. בהקשר הזה מדובר בסרט התבגרות קלאסי, כמעט סרט על יציאה מהארון – אבל במקום להצהיר על עצמו כהומו בסוף, הוא מצהיר על עצמו כחייל וכישראלי. הרבה אנשים מנסים להתעלם בחלק הזה בתוכם, ואחד מהדברים שנוכחים בסרט היא העובדה שאי אפשר להתעלם מהזהות הלאומית שלך. זה חלק ממי שאתה - הזהות הלאומית תנצח אם נרצה ואם לאו. אבל לצערי, בזמן שהחברה הישראלית נהיית פתוחה פחות ומקבלת פחות, אני מבקש להגיד באמצעות הסרט שאני כבר לא רוצה להיות חלק מזה".
"המאזין" יוקרן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בברלין ב-24.2