מהילדות בחיפה ומופע הדראג הראשון בישראל, בו השתתפה לפני יותר מחמישים שנה, דרך המעצרים התכופים בתחנות המשטרה והעבודה בזנות, ועד לזכייה בפרס יקירת הקהילה והשיר שעופר ניסים חידש לזכרה – גילה גולדשטיין ז"ל הייתה אחת הטרנסג'נדריות הראשונות בישראל, שפרצה דרך עבור רבים ורבות אחריה בקהילה הטרנסית ובקהילה הגאה בכלל. עד היום גילה מהווה מודל להשראה עבור כל מי שמרגיש מופלה ושונה, ובוחר לדבוק בנטייתו ובאמונתו בסביבה עויינת.
הסרט התיעודי על חייה, "זה גילה, זה אני", שיצא לאקרנים בשנת 2010 והוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע הגאה, חשף את סיפורה בפני אלפי צופים. לקראת עלייתו של הסרט ב-makoTV, פגשנו את הבמאי אלון ויינשטוק שסיפר לנו על הסירוב לשדרו בטלוויזיה, על 14 השנים בהן צילם את גולדשטיין, וכמובן על אישיותה הייחודית.
"ראיתי אותה לראשונה ב-1993במועדון בו רקדה. הייתי צעיר ממנה בעשרים שנה ומיד נמשכתי אליה. היא הייתה בלתי נשכחת, גדולה מהחיים", נזכר ויינשטוק, "רק בסוף ההופעה כשהורידה את החולצה וחשפה את החזה מול הקהל, ואחי אמר לי שזו גילה גולדשטיין, שהייתה שחקן כדורגל במכבי חיפה, הבנתי במי מדובר". כעבור כשנתיים, כשהחל ללמוד קולנוע, החליט ויינשטוק שעליה הוא רוצה לעשות את סרט הגמר שלו. הם נפגשו בבית קפה ליד ביתה של גילה ברחוב זמנהוף בתל אביב.
"התעקשתי שאני רוצה לעשות סרט דווקא עליה ולא על החברות שלה שהיו איתנו בבית הקפה, וזה שימח אותה מאוד", הוא משחזר, "כל פעם כשהסתכלתי על חברה שלה היא אמרה לי: 'למה אתה מסתכל עליהן? בחרת אותי לסרט'. כבר בפגישה הראשונה נחשפתי לאישיות המיוחדת שלה, כששאלה אותי אם אני הומו. חששתי שאם אספר לה שאני לא הומו, היא לא תרצה שאעשה עליה את הסרט, אבל זה לא הפריע לה. הישירות והבוטות שלה עזרו לי מאוד בגיבוש הזהות המינית".
"הרבה בתי קפה סילקו אותן בטענה שהן לא נורמליות"
לפחות מחצית הסצנות בסרט צולמו באותה השנה, בתקופה שהמודעות לטרנסג'נדרים במדינה הייתה "אפסית וגרוע מזה, התייחסו אליהם כמוקצים. כשהיא עברה ברחוב אנשים התרחקו ממנה והיו המון שפחדו ממנה. לאורך הצילומים היא אמרה לי שהיא מרגישה כמו שגרירה, ולכן לא התביישה לחשוף את חייה האישיים. אם היא לא רצתה להגיד משהו, היא אמרה שהיא לא רוצה לדבר על זה, והיא אף פעם לא שיקרה לי. צילמנו בעיקר בחיפה ובתל אביב, ואני זוכר שבימים שהיינו בחיפה היא הייתה מאושרת מאוד לחזור לשכונה בה גדלה, ולא הפסיקה לספר מה עבר עליה בה". שנה לאחר מכן, זכתה דנה אינטרנשיונל באירוויזיון ובאירוע הוויגסטוק שנערך בתל אביב ב-1998, גילה הופיעה בגאווה גדולה על הבמה לצד חברותיה.
סצנות אחרות צולמו בבתי קפה בתל אביב, ומי שהכיר אותה ידע שנהגה לפקוד את בית הקפה "סטריטס" שליד דיזינגוף סנטר. "ישיבה בבתי קפה נראית לנו כדבר יומיומי ונורמטיבי, אבל גילה ממש אהבה לשבת בבתי קפה יחד עם חברותיה הטרנסג'נדריות. הרבה בתי קפה סילקו אותן בטענה שהן לא נורמליות ושהן יבריחו לקוחות אחרים, אבל היא המשיכה לשבת בבתי קפה מתוך אותה התעקשות אופיינית לה, לחיות את חייה בדרך שלה ללא בושה גם בפומבי".
בסיום לימודיו, גילה ויינשטוק שב"קמרה אובסקורה", בית הספר לקולנוע בו למד, לא אהבו את החומרים בסרט ולא הסכימו שזה יהיה סרט הגמר שלו. "זה היה עלבון אבל גילה אמרה שהם מקנאים, ושנינו החלטנו להמשיך לצלם. הצילומים היו חשובים מאוד עבורה, והיה חשוב לי לשמוע את דעתה. חלק מההחלטות קיבלנו ביחד, כמו איך לסיים את הסרט. היא ביקשה להראות אותה בצעירותה ולשים ברקע את השיר 'הבה נגילה', שהמסר העיקרי שלו הוא המסר שגילה ביקשה להעביר: 'מוכרחים להיות שמח, עורו אחיותינו'. לאחרונה שמעתי את דנה שרה את השיר באחת ההופעות ביום העצמאות, והרגשתי שהיא מוסרת לה דרישת שלום".
בשנת 2010, גילה הצטלמה לסרט בפעם האחרונה במסיבת יום ההולדת של חברה דרור נובלמן. באותה שנה הסרט הוקרן לראשונה במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה: "הודות ליאיר הוכנר שניהל את הפסטיבל, מצאתי במה לפרסום הסרט. גילה הגיעה איתי להקרנה הראשונה והתלהבה בטירוף. היא אהבה את הסרט ולא הפסיקה לבקש מאנשים שיצפו בו. מאז ועד היום הוא מוקרן מדי שנה בפסטיבל הקולנוע הגאה וגילה הגיעה לכל הקרנה. הסרט העניק לה אושר ונחת, והפך מזמן לסרט פולחן של הקהילה. אני מאוד שמח על התגובות החמות אבל קיוויתי שהסרט יעניין יותר גם את החברה הסטרייטית".
ניסית לפנות לערוצי דוקו בטלוויזיה?
"מנהלים בערוצי דוקו ובערוצים מרכזיים אחרים - רובם מהקהילה – אמרו לי שהתכנים של הסרט לא מתאימים לשידור אצלם ושאר תירוצים. ב'יס' אמרו שהם לא קונים סרטים גמורים וב'כאן' אמרו בפירוש שהתכנים לא מתאימים. איזו מין תשובה זו? לצערי, נראה שקיימת שמרנות בקהילה ופחד שהקהילה תהיה מיוצגת עם אנשים כמו גילה – וזה מזיק לקהילה מאוד".
לפני שנה בפסטיבל הקולנוע הגאה הציג ויינשטוק חומרים שהוצאו בעריכה והבין שזה "טלטל את הצופים", בייחוד אלו שכבר ראו את הסרט. אבל הוא מספר ש"הוא לא רוצה להראות את זה יותר כי זה מוצא מהקשר, אולי אערוך אותם לכדי סרט אחר".
זוגיות של גבר ואישה טרנסית – "לא חושבת שיקבלו את זה"
בסמוך לתחילת הצילומים, גילה אמרה שנישואים של גבר ואישה שאחד מהם טרסנג'נדרים, בין אם מנותח ובין אם לאו, לא יתקבלו בחברה: "אולי ביניהם זה יהיה נפלא ובין חברות שלנו אבל כשייכנסו לעולם הנורמלי אני לא חושבת שיקבלו את זה, יקבלו את זה כקוריוז". יחד עם זאת, היא נהגה לומר שטרנסג'נדריות יותר חזקות מכולם. עשרים שנה מאוחר יותר, על אף שינויים משמעותיים ששיפרו את חיי הלהט"ב בישראל, קהילת הטרנסג'נדרים עדיין סובלת יותר מקבוצות אחרות בקהילה מהצקות, יחס פוגעני ואפליה. רבים מחבריה נאלצים לעזוב את הבית בגיל צעיר ולעבוד בזנות, ופעמים רבות הם לא זוכים ליחס ראוי מרשויות הרווחה.
מה גילה הייתה אומרת על היחס לקהילה הגאה כיום לדעתך?
"אני מאמין שהיום היא הייתה חושבת שזוגיות עם טרנסג'נדרים היא דבר אפשרי שעשוי להתקבל בחברה. גילה הייתה מחוברת מאוד לקהילה והכירה את חבריה מקרוב. היא בעצמה זכתה לראות את השיפור שחל ביחס ללהט"ב. אם פעם דיברו רק על הומואים, בשנים האחרונות כבר מבינים שהקהילה הגאה מגוונת הרבה יותר".
בשנת 2003 גילה קיבלה את פרס "יקירת הקהילה", למרות שהיו בקהילה מי שהרימו גבה על הבחירה בזונה. היא הזמינה את ויינשטוק לצלם אותה, ועל הבמה מול עשרות צופים שמחאו לה כפיים, הוציאה קונדום מהחזה ומשקפיים כדי לקרוא את הנאום שכתבה. "זו דוגמה מדויקת לאישיות הכובשת שלה וליכולות הקומיות שלה", מציין ויינשטוק.
בגיל 69 גילה הלכה לעולמה ומאות אנשים הגיעו להלוויה. "בהלוויה המשפחה שלה גילתה בפעם הראשונה כמה היא הייתה פופולרית ומוכרת", הוא חושף, "גילה הייתה בקשר עם המשפחה הקרובה לאורך כל השנים, למרות שהרבה פעמים היא לא דיברה על זה".
"גילה לא הייתה רק זונה, היא הייתה גם רקדנית, בדרנית וזמרת. גילה נגעה בלב של אלפי אנשים, ושכנעה אותם שמותר לה לעשות מה שהיא רוצה ולשבת איפה שהיא רוצה, בתקופה שזה לא היה מובן מאליו ואפילו אסור", מסכם ויינשטוק, "האהבה של הקהל התחילה הרבה לפני שזכתה בפרס, התחזקה עוד יותר מאז שהתפרסם הסרט, ואני בטוח שהיא תימשך שנים רבות אחרי לכתה".
לצפייה בסרט המלא ב-makoTV לחצו כאן