באותה תקופה הקהילה הגאה בתל אביב הייתה קצת אחרי ראשית דרכה אל תוך הקונצנזוס. למצעד הגאווה הייתה משמעות עמוקה ולוחמנית, האנשים שפקדו את חיי הלילה הגאים היו מצומצמים יותר ו"אטרף" - לא ברור אם אפילו היה עדיין קיים.
אולי העולם הסטרייטי הוא ה"לא נורמלי"?
באותה עת נטיתי להסכים עם אבא. אבל השנים חלפו להם, והנוכחות הגאה הפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני, תוך כדי חיפוש בלתי פוסק להגדרה אישית וזוגית.
המלחמה לשוויון הובילה להישגים משמעותיים, אבל אז החלו לצוץ תהיות בנוגע לחיים שלנו ולמערכת היחסים שלנו עם עצמנו.
אז האם באמת לנו יש חיים קשים יותר? האם עצם העדפותינו את המין הזהה מובילה בסופו של דבר לחיים של בדידות, מוגדרת או מוחבאת? האם זוגיות מונוגמית בכלל אפשרית? או שאולי אנחנו הצלחנו לפענח את הנוסחה הזו וליצור זוגיות אחרת באמצעות יחסים פתוחים?
"אטרף" הביא לעולמנו שלוש הגדרות, ובדיוק אותן מנסה ההצגה "פרפר, לב וקפה" של האנסמבל הגאה לבחון. מה עומד מאחורי אותם סמלים? האם מישהו שמחפש אהבה לא רוצה לילה פרוע וחושני? האם באמת קיים אדם שרצונו היחיד הוא ריגושים חד פעמיים? האם זוהי הפלטפורמה הנכונה למטרת שיחה בלבד?
לבמאי טליק ניניו, לקחה תקופה של התבשלות להגיע וליצור מחזה שכזה, בשיתופה של רותם ברוכין, שכתבה.
"הדבר החשוב ביותר שרציתי לדבר עליו היה זוגיות, אהבה, ומיניות", אומר ניניו. "כשפתחתי את הנושאים האלו, היו דברים שמאוד הציקו לי. התחושה שלי היא, שרוב חברי הקהילה אינם חיים בזוגיות. אני לא אומר את זה ממקום שיפוטי, אבל כשכולם אומרים שהם מחפשים אהבה וזוגיות ובסופו של דבר הם לא חיים בזוגיות, אני חייב להעלות את התהיות האלו. יש משהו מאוד שונה מעולם הזוגיות הסטרייטי. במיוחד בנושא של זוגיות פתוחה".
אולי העובדה שבני זוג מעדיפים להשאר יחד ועם זאת להבין שיש צורך בריגושים אחרים היא הצורה הנכונה? אולי זה בעצם הפתרון? "אולי אנחנו לא רק פרפר, לב או קפה? אולי אנחנו בכלל משהו אחר? אנחנו צריכים למצוא פורמט שמתאים לנו. אני לא מצליח להבין למה, אבל יש משהו שונה במהותו בין זוגיות חד מינית לזוגיות סטרייטית", מוסיף ניניו.
זוגיות פתוחה או מונוגמית - פרפר, לב או קפה?
בהצגה מוצגות שלוש דמויות מרכזיות - גיא (מולי בכר), שמייצג את הפרפר, יואב (דניאל שושני, שמנהל את האנסמבל הגאה), שמייצג את כוס הקפה ואליאן (מעיין וקנין), שמייצגת את הלב. באופן מפתיע בחרו היוצרים להציג את הדמות הנשית כזו שנמצאת בזוגיות פתוחה ומחפשת ריגושים מהצד. אבל גם כאן, הנשיות היא זו שלבסוף לא הולכת עם הרצון הזה עד הסוף, אולי בגלל המילה הזו שמשנה כל כך הרבה ובאותה עת, מבהילה - רגש. ההומואים הגברים נשארים אלה שלא בוחלים בריגושים מיניים חד פעמיים.
טליק מחדד את הגדרת הדמויות: "כל אחת מהן מתחילה בנקודה מאוד ברורה. לאורך ההצגה, כל הדמויות עוברות בשני המצבים האחרים, ולבסוף מסיימים בנקודה אחרת ממה שהם התחילו. אותה הנקודה היא משהו לא מוגדר, בגלל שהיא שילוב של כל השלוש. אין משהו שהוא חד משמעי. משהו אחר, שכנראה הוא זה שמתאים לנו. אפילו לי הנקודה הזו לא ברורה".
אז האם יש תשובה? "ההצגה מסתיימת כשיואב שואל את גיא: 'מה נעשה?' וגיא עונה: 'אני לא יודע'. אני רוצה לנער ולטלטל את הקהל כדי שייצא עם נקודה למחשבה. הדמות של גיא בהצגה מצאה לעצמה את הפורמט הכאילו המושלם - להיות במעין זוגיות חברית עם מישהו שדלוק עליו מבלי כל מחויבות מינית. הפרדה מוחלטת בין עולם הריגושים ועולם היציבות והביטחון. בסופו של דבר, גם גיא, הפרפר בהצגה, לא רוצה להיות לבד", אומר ניניו. "יש לי איזשהו תיסכול על עצמי ועל ההומואיות בכלל. אנחנו עדיין לא מצליחים למצוא את הדרך שנהיה בה מרוצים."
ניניו אינו זר בעולם הפקות הבמה הגאות. בעבר הוא עבד עם ארגון הנוער הגאה ("הכוכבים של איגי") והעלה מספר מחזות זמר.
"שירים וריקודים מכסים על הרבה דברים אחרים והפעם באמת רציתי להכנס יותר לעומק העניין. חלק מהבגרות שלי, ההתבשלות שלי. אני גם במקום אחר כרגע. עד היום, באמצעות מחזות הזמר, התעסקתי בעיקר באיזה כיף להיות הומו או לסבית, ולמרות שהייתה התעסקות גם בנושאים קשים, תמיד היה סוף טוב. אופטימיות שכזו, שטוענת שהזוגיות הזו אפשרית ללא מכשולים".
הפעם בא ניניו להעביר משהו אחר לגמרי. "הפרידות שעברתי בחיים גרמו לי להתקיף את הנושאים האלו בצורה אחרת. היום, בגיל 38, אני לא חושב שאני נמצא במקום שחשבתי שאהיה בו: נשוי, עם ילדים - והרגשתי צורך להעביר את הצעקה הזו: אולי תאהבו כבר לעזאזל! מה הקטע שלנו עם מערכות יחסים?".
ניניו אומר, כי הפעם באמת הסכים לשים מול עצמו מראה ולהתמודד עם האמת. "רציתי לעשות משהו מתוך כאב אמיתי שפקד אותי בחיים שלי."
לא היה 'סקס והעיר הגדולה' בלי הזיונים של סמנתה
המרכז הגאה אומנם מספק במה לתכנים גאים, והקבוצה הנוכחית מצליחה רבות בזכות המנהל האדמיניסטרטיבי של הלהקה, דניאל שושני, אבל ניניו חולם על משהו גדול יותר ומוחשי יותר. "בתיאטרון הרפרטוארי לא מתעסקים בזה מספיק. צריך להיות מקום ברור, עם במה מקצועית, עם שחקני בית קבועים, שמקבלים משכורת, עם קהל מנויים, שייתן מענה לזה.
כמו שמדגיש ניניו, עולם התיאטרון עדיין אינו ליברלי מספיק כדי לאפשר לשחקנים מקצועיים לצאת מהארון מבלי להיכנס למשבצת מסויימת, ולסבול מסימפטום הטייפ-קאסט. "אני רוצה שיהיה לשחקנים האלו בית, ואני בטוח שיש מספיק קהל שירצה לבוא ולראות את זה. אנשים מהקהילה רוצים ללכת לראות משהו שיגרום להם הזדהות וגאווה ושזה ידבר על חתיכה מהחיים שלהם. בתל אביב, שמצליחה כל הזמן להפתיע בפתיחות שלה ובחדשנות שלה, צריך להיות מקום כזה.
בהצגה נותנים ביטוי לתיאורים גרפיים, אינטימיים ופרובוקטיבים, אבל ניניו מצדיק את השימוש: "לא ניתן היה ליצור את "סקס בעיר הגדולה" בלי הזיונים של סמנתה. אנחנו עוסקים בסקס כל כך הרבה פעמים ביום, בשיחות שלנו, בחוויות האישיות שלנו, זה סובב אותנו, לא נראה לי הגיוני לעשות הצגה שמדברת על זה מבלי להציג את זה. רציתי שזה יוצג בצורה הכי חופשית ואמינה."
למרות שזהו לא מחזמר, ההצגה מסתיימת בשיר - "לעוף רחוק" של דוד ד'אור (1993), בביצוע מושלם ומרגש של מולי בכר. ברגע הסיום מתנפצות כל החומות בדמותו של גיא וניתן לראות את הרגישות שבו. "הוא פרפר, זה לא שיר לעוס, נכון זה קיטש אבל לא אכפת לי, זה מתאים" אומר ניניו על הבחירה בשיר. "היה חשוב להציג גם את הפן הרגיש של גיא, עם השאיפה הנסתרת הזו. בהצגה יואב שואל: אז מה נכון לנו? וגיא עונה לו: לאהוב!"
ההצגה "פרפר,לב וקפה" היא הצגה חשובה, שנוגעת בשאלות מהותיות בהגדרה של הקהילה הגאה את עצמה. היא עושה זאת דרך הומור משובח, מעברים תיאטרליים חלקים, התפתחות דרמטית וצביטות קלות בלב הרגיש שיש לכולנו, ללא חשיבות תחת איזו הגדרה אתם נמצאים ב"אטרף".
ההצגה תעלה ב- 21 בנובמבר בסוזן דלאל. לכרטיסים, היכנסו לעמוד הפייסבוק. לכו לראות!
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה