כמה לסביות אפשר להכניס לתא שירותים? ומה קורה אחרי שהכנסת אותן לשם? סקס? סמים? תמונות סלפי בסנאפצ'אט? הלסביזם בישראל זה נושא שאיכשהו הצליח, אולי בעל כורחו, להתחמק מעולם הקולנוע הישראלי. נכון, אבי נשר חקר את התחום בעולם הדתי בסרטו "הסודות", אבל הוא לא באמת רלוונטי לרוח הליברלית שעוטפת את התרבות בשנים האחרונות. המחסור העיקרי היה בסיפור תמים, כנה, נורמלי אם תרצו, שמדבר על אהבה חד מינית. אז מה לגבי הלסביות בשירותים? בדיוק על כל השאלות האלה ויותר, עונה מיכל ויניק בסרט הביכורים שלה "ברש", שעולה השבוע בבתי הקולנוע בישראל.
>> לוויה במקום חתונה: בני הזוג נרצחו יחד בטבח באורלנדו
>> "אלו האחראים לפשע השנאה הבא בישראל"
"ברש" עוקב אחר סיפור ההתבגרות של נעמה (סיון נועם שמעון), נערה בת 17 שמתאהבת בדנה (ג'ייד סקורי), הילדה המסתורית החדשה בבית הספר. השתיים מתחילות לנהל רומן סודי ומסקרן, כל זאת על רקע היעלמות אחותה הגדולה של נעמה.
באמצעות עלילה פשוטה יחסית, הבימאית מיכל ויניק יצרה כאן "סרט לסביות" במלוא מובן המילה. עבודה שלמה על סרט, שרובו מורכב מקאסט נשי וגם צוות עבודה נשי מאחורי הקלעים, שמציג סיפור שאולי כבר שמענו פעם, אבל אף פעם לא ככה, בגרסה הכי ישראלית שיש. זו הנקודה החזקה ביותר של "ברש", הוא אגדה קלאסית שמתרחשת כאן בישראל, ולכן יש לדמויות שלו את הדיבור הישראלי, את הגישה הישראלית, ואת המאבק הלאומי ברקע, מה שגורם לצופה להזדהות איתו במהרה.
מעבר לזה, ויניק היא מהיוצרות שעושות סוג חדש של קולנוע, שמתחיל להתפתח כאן יותר ויותר בקרב יוצרים צעירים, קולנוע שלא מפחד לגעת בנושאים מוצנעים יותר, להציג נעורים תל אביביים בצורה הכי כסחנית שלהם, ולשלב הומור עם דרמה בדרך טבעית במיוחד.
אין ספק שיש שני דברים שבולטים במיוחד במהלך הצפייה בסרט, או בעצם שתי בחורות שבולטות בו במיוחד: ג'ייד סקורי משתחלת בצורה קלילה לדמותה של הנערה היפה והמסקרנת, שבאמת אי אפשר להפסיק להסתכל עליה מהרגע שהיא מופיע על המסך, והיא מצליחה להכניס רוח הרפתקנית לכל הסובבים אותה. ההפתעה האמיתית היא סיון נועם שמעון, שמחזיקה את העלילה, ואת דמותה המורכבת של ברש על כתפיה בביצוע דרמטי ומרגש שיגרום לכם להתאהב בה. שמעון היא ללא ספק התגלית הגדולה של הסרט, ומסתמן ששיתוף פעולה בינה לבין הבימאית יניב רק טוב למסך שלנו. לצידן של ניצנות הקולנוע הישראלי, תוכלו לראות גם דביר בנדק (פרה-דייטה) הנהדר ואת עירית פשטן כהורים הבלתי נסבלים של נעמה (אבל בתכלס, של כולנו בגיל 16).
"ברש" מלא בפוטנציאל להפוך לקאלט נעורים חדש, כזה שמשפטים כמו "שימי מכפר קאסם" לא עוזבים לך את הראש, וימשיכו להצחיק גם אחרי הצפייה, ולא סתם הוא נבחר להשתתף בפסטיבל סן סבסטיאן היוקרתי. הוא קצת חופר בכל מה שקשור לשימוש הממש מוגזם בסמים, סיגריות ואלכוהול (למרות שהסצינה של נעמה המסוממת בבסיס הצבאי שווה כל רגע), ואי אפשר להתווכח עם העובדה שאולי יוצרת הסרט הלכה על התבנית המוכרת והבטוחה של "בחורה סקרנית פוגשת בחורה מנוסה והן מתנסות ומתאהבות", אבל יש בו בעיקר רצף די מושלם של רגעים מאוד כנים שמצליחים להכאיב ולרגש במיוחד.
השאלה המרכזית שעומדת כרגע היא האם הוא מתאים למי שלא הייתה או עדיין לסבית/סקרנית מתבגרת? התשובה היא כנראה שכן, מכיוון ש"ברש" הוא לא רק סיפור אהבה לסבי, הוא סיפור על אהבה ראשונה, כזו שכל אחד ואחת יכולים להתחבר אליה, ויש בו מין מגניבות צעירה ומרעננת שלא נתקלים בה הרבה. מעבר לכך, בימים שבהם מועדני ריקודים מתפוצצים, אנשים צריכים ללכת לראות סרטים כמו "ברש", אתם תצאו ממנו רק מחוייכים.
>> מכתב איום לח"כים אחרי הטבח: "בקרוב אצלכם"
>> בובי בראון חושף: "וויטני יוסטון הייתה ביסקסואלית"