פרק 1: בקרוב כולם ימותו עלייך
המכונית עוצרת בחניה לקטנועים בלבד. במראה הפנימית, עשן של אגזוז מסתיר השתקפות של אחוזה לבנה. פלאשים של פפראצי מאירים את השמיים המחשיכים. הבזקי האור מקפיאים את התנועה של מכוניות היוקרה. של האנשים היפים והצוחקים שנשפכים מתוכן. של שורת הברושים הנעים ברוח הקרה, צמרותיהם מיתמרות מעלה כחבורת זקיפים העומדת מסביב לטירה. בתוך הרכב, הנייד מצפצף. רב-פקד ירון מלכה מבקש שאחזור אליו. עופר גנור מברר אם הכול בסדר עם המעבר. אני סוגר את המכשיר וטורק את הדלת. הסייחה נופחת ענן עשן אחרון במחאה. הלאה הישן. קדימה לחדש. זה הזמן של מוואה לזרוח כמו כוכב.
"שם?" השומר בכניסה בולם אותי בגוף חסון ובפנים חתומות.
"עודד חפר," אני עונה.
השומר מהנהן. אני רוטט. ניגון הבריטון המחוספס. הכתפיים הרחבות. הפראות הוויראלית שמרוסנת בקושי על ידי חליפה שחורה. גוש בשר מבוהם, שמעיד על נצר לשושלת של לוחמים סלאביים מלאי און שמרכיבים על סוסיהם האדירים בתולות דדניות ומלאות צחוק.
"ומה השם שלך, אם מותר לשאול?" אני שומע את הקול שלי מפטפט ללא שליטה.
"סטס." עיניו של השומר סורקות את רשימת השמות בקלסר שנראה כצעצוע בכפות ידיו הגדולות.
"סטס," אני סופקת ידיים כנדבנית שזכתה לפגוש אחד ממושאי תרומתה בנשף הצדקה שארגנה. "איזה שם מקסים. ומאיפה אתה בעולם, סטס?"
"מנתניה."
"כמובן, סטס, כמובן," אני מצחקקת בפלרטטנות אלגנטית. "אבל התכוונתי במקור."
"מנתניה."
אני נותרת הלומה לנוכח התשובה הלא-אקזוטית. סטס הופך דף בקלסר. מבטו נע במורד הרשימה. הלב מתחיל לדפוק, ספק מהתקרית הדיפלומטית שלא תאפשר לסטס להכיר אותי לעומק, ספק מהחשש שהשם שלי לא מופיע ברשימה. עוד דף עובר. העור בוער. הגב מזיע. אני תוחב את חולצת הצווארון השחורה של זארה אל המכנסיים השחורים של זארה ומיישר את העניבה השחורה של זארה. אולי זה יעזור להחליק את הכניסה. או לפחות להסוות מעיניו הבוחנות של סטס את הכרסונית המבהילה. דף נוסף חולף מול פניי. לא רוצה לעשות פה דרמה, אבל ככה הם בטח הרגישו בסלקציה בשואה.
סטס הופך את הדף האחרון ברשימה ומרים את ראשו. אני נרתע לאחור. הגוף של גלדיאטור. הפנים? קמוצות כשל חנוונית בתקופת הצנע. המבט של הגבר היפה סוקר את פניי. כחול. קר. אכזר. עיניים יהירות של פרש קווקזי שרק מחפש לבזוז, לבלוס ולדפוק כל מה שנקרה בדרכ...
"אתה יכול להיכנס," סטס פותח את השער.
"תודה רבה לך, סטס," אני עונה. פניי מאדימות כשאני מבין שקדתי קידה.
"שיהיה לך ערב טוב."
"וגם לך, סטס," אני מתנשפת כפקינז שמטפס על רגל בעליו. "ואם אתה נהיה צמא, אז רק תגיד ואני ממש בכיף אביא לך מהבר איזה דרינ..."
"שם." סטס פונה ממני אל הזוג שעומד מאחוריי. העורף השרירי ניצב מולי כחומה בצורה. אני רותחת. השם אולי מאירופה, אבל הנימוסים ישר מנתניה.
אני מסובב את הגב. זאת בהחלט אינה ההתחלה שקיוויתי לה בערב זוהר שכזה, אך כמו שאמרו חכמינו, מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. נותרו עוד חמישים דקות עד הפגישה עם הלקוח המאוד-חדש והמאוד-חשוב שלי בשש וחצי, ועם כל הכבוד למר סטס, אני הרי כאן למטרות מקצועיות בלבד. אין לי שמץ עניין בחיזור אחר בבון שמעוניין לשחק רק עם בבואתו שבמראה.
חזית האחוזה מתנשאת מעל ההמון שסוחף אותי עמו בשביל החצץ שמתעקל מסביב לבית הצחור. חלונות חושפים מפלסי עץ וקירות בטון. מדרגות ברזל תלויות בחלל ללא אחיזה. קורותיהן מטפסות מעלה-מעלה אל יעד שאינו נראה. אנחנו מגיעים אל החצר האחורית. מלצרים עם מגשים מלאי כוסות שמפניה מפלסים את דרכם בין חבורות אנשים. עצי פרי ופסלי בודהה מוזהבים מיתמרים מעל בריכות דגים. שמשיות מתנועעות ברוח הקרירה לצלילי בוסה-נובה. האוויר של הערב הסתווי נמהל בריח מעקצץ של אורנים, בשמים, אלכוהול וכסף.
אני נעמד בקצה השביל ולוקח כוס גבעולית. עיניי סורקות את החצר, בוחנות את הפוליטיקאים, השחקניות, הכדורגלנים, הדוגמניות, הבנקאים, הלוביסטיות, השפים, השופטים, הזמרות, המחוברים, השורדות, האחים הגדולים, הזוכות במיליון, כתבי הבידור וקרייניות החדשות שמרחרחים זה בישבנו של זה. רעד עובר בעמוד השדרה. בימים רגילים באמת שלא הייתי מתרגשת מהפורח דה לה פורח הזה שנפרש מול עיניי ככתבת צבע בתוכנית בידור זולה, אבל זהו אירוע מיוחד במיוחד עבור משרד החקירות הפרטיות של עודד חפר בע"מ. לא עוד זבוב שנדבק מבחוץ אל השמשה אנוכי. מעתה גם אני דבורה המזמזמת להנאתה בעודה שותה את כל הצוף שיש לחיים הנפלאים האלו להציע. מעתה גם אני חלק מהקרם של הקרם של החברה הישראלית, מהאינר סקרוטום של מדינת ישראל, הצנטרום של הצנטר...
"סליחה, אתה יכול להביא לי עוד אפרול שפריץ?" קול תובעני מתפרץ לתוך מחשבותיי. אני פונה מזועזע אל אישה מבוגרת עם משקפי שמש עצומים ואף א-לה מייקל ג'קסון שמטלטלת כוס ריקה מול פניי.
"אני... סלחי לי, אבל אני... לא..." אני מגמגם.
"נגמר לי המשקה." האישה מצביעה על הכוס. "אז עוד אפרול שפריץ, כן?"
"עוד שנייה ואני משפריצה לך אפרול בפנים, חמודה," אני רוצה לומר, אך במקום זאת מסביר להוד מעושרותה בשפה נאותה כי אינני איש שירות כלל, אלא אורח מן המניין. בדיוק כמותה.
"אז למה אתה לבוש כמו מלצר?"
"סליחה, גבירתי?" אני שומר בקשיים על חזות אדיבה.
"אתה לבוש כמו מלצר." האישה מצביעה אל אזור הבר, שסביבו מתגודדים מלצרים במכנסיים שחורים, חולצת צווארון שחורה ועניבה שחורה. אני מעביר את המבט אל האורחים במדשאה. הגברים במכנסי חאקי וחולצות פשתן ארוכות. הנשים בשמלות עם הדפסים צבעוניים ופשמינות שזרוקות ברישול מחושב. פה ושם מבצבצים בנינוחות מעילי ג'ינס, סווטשרטים ממותגים ונעלי ספורט גבוהות. הלחיים שלי בוערות. למה אף אחד לא טרח להודיע באימייל שקוד הלבוש הוא ספורט קאז'ואל? אני פונה בחזרה אל התפלצת שריסקה את עולמי. היא מנופפת בכוס שלה מול פניו של מלצר אחר. אישה איומה כזאת באמת שלא ראיתי מזמן.
אני מסתובב שוב אל המדשאה הרוחשת ועוטה בקשיים פנים אדישות. בסביון התנהגי כסביונאית. טעות בזיהוי. קורה לכולם. לאישה הזאת בבירור היה קטרקט.
"היא צודקת, חופרת. את באמת נראית כמו מלצרית." קול מאנפף מקפיץ אותי ממקומי.
"לפחות אני לא נראית כמו ליצנית החצר של דונטלה ורסאצ'ה, מתוקה." אני נוחר בעודי חג אל הקול המוכר. שפתיי מתברווזות בהפגנתיות בזמן שאני סוקר את הבחורה שעומדת מולי בשמלת פרנזים אדומה כה הדוקה, שעוד רגע היא תשבור צלע בגללה. גבריאלה היא קוראת לעצמה. האישה הזאת שמתנוססת לאורכם של מטר שמונים ושבע על עקבים מוגזמים ומרשה לעצמה לפנות אליי כאילו אנחנו חברות רק כי בילינו יחדיו לילה מסומם אחד לפני שנות דור. אני מעיף מבט מהיר לצדדים לראות אם מישהו מהמכובדים מסתכל עלינו. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה איזו מפצוצה ענייה שתחרב לי את המוניטין באירוע הנחשק.
"ומה את עושה פה, לולי?" גבריאלה מקשתת לעומתי את גבותיה המצוירות. "התגנבת מהדלת האחורית כשהשומר קפץ לשירותים?"
"לידיעתך, גבריאלה," אני עונה באיפוק של משגיחת קומה באולפנא, "הגעתי בדלת הקדמית עם הזמנה רשמית מבנימין דירקטור בכבודו ובעצמו. ומה את עושה פה?"
"מה לא ברור, לולי? אני פה כדי להשיק את הקריירה הבינלאומית שלי."
"את יודעת, גבריאלה, שהכינוי הזה לא באמת קיים בעברית, כן? כל הלולי-שמולי הזה שלך?"
"אוי, לולי לולי, יא לולאז'," גבריאלה מאנפפת ברחמים לכיווני. "כנראה עוד לא הבנת שכוכבת אמתית לא מדברת בשפה של אחרים. אני ממציאה את השפה של עצמי בעצמי, חמודה."
"הו, באמת תסלחי לי, גבריאלה," אני מתרעם. "לא היה לי מושג שאני מדבר עם דוקטור אליעזר זמנהוף."
"לא יודעת מה את עושה לא עושה עם זמנהוף, חופרת, אבל לפחות אני, יפה שלי, לא איזו הומואית טרנטה מודל 2007 שמתיישרת לפי הקו," החצופה מצביעה עליי בציפורן אדומה. "לא-לא-לא, נשמה. אני זאתי שמציירת כאן את הקו. תראי פה את כל הסלביות מסביב. מה לא עושות לעצמן, מה? מנותחות. מסולקנות. מפונפנות. מאופרות. מבוטקסות. מפוצצות בקולגן מהשפתיים ועד התחת. ואת רוצה לדעת למה? כי כולן פה רק מתות להיראות כמוני. מתחננות לקבל לוק הורס של קוקסי פרשי פרש."
"אז זאת התוכנית הגדולה שלך, גבריאלה?" אני מנסה לא לאבד את שלוותי הידועה. "באת לפה להופיע? מה קרה? דנה אינטרנשיונל ביטלה?"
"חמודה, דנה אייקון, כבודה במקומה מונח אבל זאתי בסוף קונה אצלי באמפם באלנבי בדיוק כמו כל שאר הפאלשיות של המדינה. לי יש חלומות גדולים באמת, יפה שלי. אני מדברת איתך על להצליח ברמות של עפרה חזה. אני מדברת איתך הוליווד נקסט לֵוֵול שיט. אני מדברת איתך קלווין האריס פיצ'ורינג גבריאלה."
המבטא הכבד של גבריאלה גורם לאמריקה להישמע רחוקה יותר מהכוכבים שמפציעים מעלינו בשמיים המאפילים. הבחורה מדליקה סיגריה. פיה שמשוח בשפתון בורדו לא נסגר לשנייה. מילה רודפת מילה, חלום רודף חלום. לוס אנג'לס. חוזה הקלטות ביוניברסל. טיסות במחלקה ראשונה. הופעות באצטדיונים. בריכות שחייה. סוויטות במלונות. תליוני יהלומים. שמלות הוט קוטור על שטיח אדום. פסלוני זהב על המדף. רולס רויס שנוסעת אל השקיעה. כמו שקרה לוורד ב"נערת הפרברים". כמו שקרה לעפרה בחיים. כמו שיקרה לגבריאלה החל מהיום, כי כל מה שצריך זה רק להאמין בעצמך. שלא לדבר על זה שהיא גם תדע לא להיות תמימה כמו עפרה ולשמור על עצמה טוב-טוב מכל המקריפים.
אני מסתכל על גבריאלה שנואמת על עצמה כבר יותר מעשר דקות בלי לשאול אותי ולו שאלה אחת. חוסר הסבלנות שמעקצץ בכל גופי כעננת יתושים מתפוגג עם ההבנה שהבחורה שעומדת מולי היא עדיין ילדה. אולי בת עשרים. האיפור מצפה את פניה הרעננות כמו צבעי מלחמה. קצוות שערה השחור צבועים בירוק ובוורוד. שמלת המיני שלה אדומה, הפרנזים מסתחררים סביב גופה. נעלי עקב מזהב מתקלף. כוכבים מקועקעים על הזרועות החטובות שתנועותיהן הראוותניות קוברות תחתן את חוסר הביטחון שנשקף מעיניה בזמן שהיא בונה מולי באוויר את כל ארמונותיה המפוארים.
"את יודעת, גבריאלה, הלוואי שכל החלומות שלך יתגשמו," אני אומר פתאום.
הבחורה שמולי נאלמת דום. פיה פעור באמצע משפט. אני לא יודע ממה אני יותר מופתע, מהמשפט שנפלט ללא הכנה או מהצלעות שמתפוקקות לפתע בין הזרועות המקועקעות שמחבקות אותי חזק.
"חיים שלי אתה," גבריאלה מנערת אותי מצד לצד כבובת סמרטוטים שנקלעה לידיה של גוליברית היפראקטיבית.
"טוב, טוב, לא צריך להפליג," אני רוטן.
"למה לא, נשמה? אוהבת להפליג. ועדיף על יאכטה, מה לא מובן. אתה יודע איך אני הולכת לקרוא לך מעכשיו?"
"איך?" אני מתנפח מגאווה.
"קיפודובה."
"מה?!" אני מזדעק.
"כן! זה לגמרי מוש, למה כי אתה קוצני כמו קיפוד אבל שמנמן כמו דובון, ושני חמודים כאלה ביחד זה יוצא קיפודו..."
"טוב, גבריאלה," אני קוטם את ההסבר רגע לפני תהום, "אני מתנצל, אבל אני באמת צריך ללכת."
"לאן?"
"לשירותים."
"מה... יש לך קצת?" הבחורה נוגעת קלות באפה וקורצת.
"לא, גבריאלה," אני מסדר בהדרת כבוד את העניבה השחורה שלי. "אני לא פה כדי לעשות שורות בשירותים כאחרונת הפשוטות. אם את חייבת לדעת, אני פה כי בנימין דירקטור הזמין אותי אישית. הוא רוצה לדון בחקירה חשובה מאוד שאני אבצע בשבילו ו..."
"תרצו נשנושים?" שני מלצרים מופיעים ביני לבין גבריאלה, שמבטה מתעכב במכוון על הבגדים התואמים של שלושתנו.
"בטח." אני מתעלם מהחיוך שעולה על פניה של גבריאלה ובוהה במגש הכסוף העמוס כל טוב. ברוסקטות עם עגבניות מיובשות, סרדינים משומרים, סלמונים ורדרדים על בלינצ'סים נימוחים, טפנד זיתים, ממרח פלפלים, חומוס עם צנוברים, טוסטוני ברי משובצים בין אשכולי ענבים עסיסיים. אני מקמצת את שפתיי בביקורת. איזה שפע. איזה רהב. איזה שחץ. אני לא יודעת לגבי אנשים אחרים, אבל עודפות כזאת בהחלט לא מרשימה אישה צנועה כמותי.
"רעבה קצת, חופרת?" גבריאלה בוהה במפית הלבנה שעליה אני עורם חמישה סנדוויצ'ונים.
"אמרתי לך, גבריאלה," אני מסמיק, "אני פה לעבודה חשובה. המוח שלי זקוק לאנרגיה זמינה."
"בטח, יפה שלי, בטח. מה שתגיד." גבריאלה מותחת מטה את השמלה האדומה שלה כדי להדגיש יותר את קימורי גופה החטוב. הכוכבים השחורים המקועקעים על זרועותיה נמתחים בזמן שהיא מסדרת בשימת לב את הבד הצמוד. המלצר הראשון פונה ללכת. אני עוצר בעדו ושולה פנקייק שוקולד קטן מהמגש המתרחק. כמו שאימא שלי אומרת, כל ארוחה צריכה קינוח. המלצר מתרחק ברטינה. אני מזעיף את פניי. למישהו פה בהחלט אין נימוסי שולחן.
גבריאלה שולפת מראת כיס מתיק שחור קטן. אני מנצל את בדיקת האיפור כדי להציץ בנייד. השעה שש ועשרים. עוד עשר דקות עד לפגישה עם דירקטור.
"תגידי, גבריאלה, את לא צריכה להתכונן? מתי את מופיעה?" אני שואל בניסיון להרחיק את המטרד החברתי שנפל עליי כמו זיבה ביום בהיר.
"זה סוד, מתוק שלי." גבריאלה מסדרת את שערה השחור אל מול המראה. הקצוות הוורודים-ירוקים בוהקים מעל הפרנזים האדומים של שמלתה.
"מה זאת אומרת, סוד? את לא הולכת להופיע כאן מול כולם?"
"חמודה," גבריאלה סוגרת את המראה בקול נקישה, "פה זה קלאס, לא קרקס."
"אז את לא מופיעה פה היום?" אני מתעקש.
"אף פעם לא אמרתי את זה."
"אז את כן מופיעה פה היום?"
"אף פעם לא אמרתי גם את זה."
"בקיצור את לא מופיעה פה," אני מתעצבן. "אז איך בדיוק קיבלת הזמנה?"
"גבריאלה לא צריכה הזמנה."
"אז עם מי הגעת לפה בלי הזמנה משלך?"
"אוי לולי, תוֹרֶסֶתוֹתי," גבריאלה נוגעת באף שלי. "כבר שכחתי כמה שאת חפרנית. אז הנה בשבילך שיעור ראשון בתהילה, וכדאי שתקשיבי טוב-טוב: אור של כוכב אמיתי זורח הכי חזק ממרחק."
גבריאלה מפריחה לכיווני נשיקה באוויר. שערה השופע מכה בפניי רגע לפני שהיא נעלמת בין האנשים שמציפים את המדשאה. הסיפוק שאני מרגיש לאור גירוש הספחת מתעמעם עם הניסיון להבין מדוע גבריאלה, הבחורה שבלילה הראשון שבו נפגשנו דאגה לספר לי בפרטי פרטים על שלל כיבושיה, הפכה להיות אישה כה קנאית לפרטיותה כשזה נוגע לנסיבות הפצעתה במסיבה. אני מנער את הראש. מספיק לבזבז זמן. כמו שהרקול פוארו אומר, אני צריך להכין את התאים האפורים לקראת השיחה שתזניק את הקריירה שלי היישר אל העננים. אני מביט בריכוז במפית הלבנה. הכי נכון יהיה להתחיל עם הטפנד. אומרים שזיתים מאוד עוזרים לזיכרון לטווח קצר.