>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
נעים מאד, אני עמוס מור, זמר, כותב, מלחין ומפיק מוזיקלי. במקור מרחובות אבל לפני כ-3 שנים עזבתי את הארץ לטובת חיים בניו יורק. הסיבה העיקרית הייתה לנסות את מזלי בתחום המוזיקה בארץ האפשרויות הבלתי נדלות. בהתחלה היה קצת קשה, אבל בדיעבד, טוב שכך היה כי משם רק צמחתי והתחזקתי.
התחלתי בעבודות נקיון ומשם התגלגלתי לעבוד באחת מתחנות הרדיו המקומיות. לפני כשנה החלטתי לפתוח אולפן הקלטות משלי, ומהר מאוד מצאתי את עצמי עסוק בהפקות לזמרים אמריקאים. עבדתי עם זמרים פחות מוכרים, ועם הזמן מפה לאוזן התחלתי לעבוד עם זמרים יותר מוכרים. בקרוב מאוד, תוכלו לראות את השם שלי כתוב באלבומים שלהם.
עם הזמן, הכרתי מישהו שעובד באחת החברות המוזיקליות הגדולות בעולם, שמאוד אהב את ההפקות שיצרתי ואת הסאונד הייחודי שלי וכך התגבש ביננו הרעיון לעבוד יחד על הפקה מוזיקלית לקהילה הגאה בכל רחבי העולם. הפקה זו מתחילה בארץ הקודש ובעברית, ממש ברגעים אלה. החלטנו להתחיל על "אש קטנה" עם מסר גדול, שאנחנו נולדנו עם משיכה לאותו מין וזה נמצא בגנים, בהורמונים וצרוב בנשמתנו. לצערי הרב, מפאת חסיון סודיות כרגע אני לא יכול לחשוף הרבה יותר פרטים על הפרויקט, אבל בקרוב כולם ידעו במה מדובר.
האהבה הראשונה שלי בגיל 9
השיר "בני ילד רע" של הזמרת ריקי גל ושנכתב ע"י אהוד מנור ז"ל, חודש על- ידי בהקשר מעט שונה, המותאם לסיפורי האישי. לאורך השנים שמעתי אמירות מהסובבים אותי שהומוסקסואליות היא דבר שבעצם רוכשים עם הזמן מסיבות שונות כגון: שיעמום, סקרנות, רצון להתנסות בשונה והאסור, בעיות נפשיות שונות ואף שזוהי מחלה.
אני רוצה לשתף אתכם בסיפורי האישי שקרה כשהייתי בן 9. באותה שנה עברתי ניתוח להסרת התוספתן. בתקופה ההחלמה מהניתוח שארכה 3 שבועות הפסדתי חומר רב בלימודים. על מנת שאוכל להשלים את הפער, הצמידו לי חונך.
כעבור תקופה משותפת עם החונך משהו מוזר קרה לי: שמתי לב, שאני לא מפסיק לחשוב עליו ולא יכול להתרכז בלימודים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי פרפרים בבטן, וכשהוא היה יושב לידי, הייתי מתחיל לרעוד ולהזיע. אפילו חלמתי עליו בלילות. הייתי ממש מחכה ליום ולשעה שרק ייבוא, ולא בהכרח מתוך רצון לקבל עזרה בלימודים. ההתרגשות מנוכחותו והרגשות כלפיו רק התעצמו עם הזמן, ואיתם, כמובן, הפחד, החרדה והבכי הבלתי פוסק בלילות.
באחד מן הימים, החונך לקח אותי ליום כיף באופנוע שלו וטיילנו הרבה יחד. לקראת אחה"צ נסענו לשדה פתוח, שתהיה לנו פרטיות ונוכל לדבר. חלקתי איתו חוויות שלי וצחקנו המון. תוך כדי שאנחנו צוחקים, הוא התחיל לדגדג אותי בכל הגוף. באותם רגעים, לא היה אדם מאושר ממני בעולם. רגעים אלה נחקקו בזכרוני עד עצם היום הזה, פשוט חלום שהתגשם.
כעבור שנתיים ראיתי את אותו חונך שוב בבריכה, אך הפעם מלווה בחברה שלו. המראה הזה גרם לי להתבצר בתוך עצמי, כמו מעין מגננה שבניתי לי, כי הרגשתי שהשמיים נפלו עליי.
אפילו ברגעים אלה ממש, הדמעות זולגות מעיניי מהמחשבה על הילד ההוא, ולו בגלל העובדה שהוא, הילד הכל כך פגוע, אינו היחידי שנמצא במציאות הזו בה הוא סובל כל חייו מפחד והדחקה.
"אקבל בהבנה כל תגובה מצד המשפחה"
עברו השנים וגדלתי, אך המשכתי עם אותה שתיקה רועמת והסתובבתי כמו אדם עם מסיכה על פניו. הכל בכדי לרצות את כולם סביבי ומתוך פחד לאבד את המשפחה והחברים הקרובים לליבי. המציאות העגומה הזו גרמה לי להיות במצב קשה, ללא כלים להתמודדות, פוחד שאפגע באחרים או אפגע בעצמי.
אפילו בימינו ולמרות שהקהילה הגאה ידועה וגלוייה לכל, אנו נתקלים לצערי במצב עגום בו מחנכים ילדים להחביא ולהדחיק את האמת הגנטית שלהם.
לכן, החלטתי היום לומר בצעקה גדולה, בכבוד גדול וללא שום חרטה, שאני גיי ולצאת מהארון. חשוב לי לומר, שבעקבות הכתבה הזו המשפחה שלי תיחשף למציאות אחרת, עליה אני לא מתנצל, כי זו האמת שלי ומי שאני. הדבר היחידי עליו אני בהחלט מצטער הוא שחייתי את רוב חיי בשקר מוחלט עם עצמי ועם הסובבים אותי. כעת אקבל בהבנה ואכבד כל תגובה, שתגיע מצדם. אני מאמין שהעולם שלנו חווה שינוי והכרה בכך שכולנו שווים באותה מידה.