הצלם מיכאל ליאני גר בדרום תל אביב בדירה גדולה ומוריקה. בסטודיו הצילום שבדירה, הוא מצלם כבר שבע שנים תמונות שמשלבות באופן מקורי ומחושב בין ייצוגים של תרבות ושוליים ובין מזרחיות לקוויריות. הוא שואף לשנות, להציע דבר אחר ולהציף נושאים שנחשבים לטאבו, כמו מגדר, העיר אילת, טרנסג'נדרים ומה שביניהם. "אני מתעניין קודם כל בכל מה שנחשב לשוליים ואני מנסה לתת במה לנושאים כאלה. אני מנסה לתת אישור למה שעוד לא נכנס לקונצנזוס ומקווה שיצירות שלי ייחשבו לאבן היסטורית בעתיד," הוא מסביר.
ועדיין, הוא מעולם לא צילם גבר או אישה בעירום מלא ("זה קל מדי ולא משאיר מקום לדמיון"), ומקווה שכמה שיותר ייחשפו לתערוכות שלו חרף המיניות שבהן ("חשוב לי שהתערוכות שלי יוצגו בכל העולם").
ליאני זכה בעשרות פרסים, בהם פרס שרת התרבות והספורט לשנת 2018 ופרס NEXT! לפרויקט חדשני בפסטיבל דוקאביב האחרון. "אנחנו חיים בעידן שרק האינסטגרם מאפשר לחוות חוויה ללא טקסט כמעט והם שינו את חוקי המשחק, כמו שאני מקפיד לשנות פרספקטיבות של אנשים. בגלל זה אם יבואו לתערוכה רק 100 אנשים, זה יבאס אותי מאוד ויהיה לי חבל על כל ההשקעה".
צילומים נבחרים של ליאני יפורסמו בפסטיבל הצילום הבינלאומי שייפתח בשבוע הבא בתל אביב. הפסטיבל, שנוסד לפני כשבע שנים על ידי אייל לנדסמן, יכלול כ-250 צלמים מרחבי העולם ב-40 תערוכות בינלאומיות סביב נושא הפסטיבל השנה - פנטזיה. ליאני והאמנים המציגים בפסטיבל יחשפו מנעד עשיר של פרשנויות לפנטזיה והדרכים בהן ניתן לייצגו באמנות, החל מגופי עבודות שמאתגרים את הגבולות בין מציאות לדמיון ועד לסיפורים תיעודיים שגם בהם קיים מימד פנטסטי.
"לפני שיצאתי מהארון חשבתי שאני פגום ולא תקין"
ליאני, 32, גדל עם שלוש אחיותיו במשפחה מרוקאית מסורתית במגדל העמק. כשהיה בן 18, הרגיש שהסביבה בה חי לא קיבלה את הנטייה המינית שלו ועזב לתל אביב. "אף אחד לא גירש אותי אבל לא רציתי לחיות במקום שלא הבין אותי. הייתי ילד רעב לעולם ובתל אביב יכולתי להיות כל מי שרציתי. במגדל העמק 'הומו' נחשבה לקללה, והאמת עד שעד היום זו קללה, ויש הרבה בני נוער שמפחדים להיות מי שהם באמת".
כשהיה בן 20, טס לניו יורק ושם אזר אומץ ויצא מהארון בפני הוריו, שלא קיבלו את הנטייה המינית שלו. "לפני שיצאתי מהארון חשבתי שאני פגום ולא תקין, וחוסר הקבלה שלהם חיזק אצלי את התחושה הזו, שגם התנגשה עם השקפת העולם המסורתית שלי. במשך כמה חודשים לא דיברנו", הוא נזכר.
ההורים שלך מקבלים אותך היום?
"הם והמשפחה המורחבת שלי מדהימים ממש, ומקבלים אותי ואת הזוגיות שלי עם אורי. אבל אפילו היום, אני מרגיש חוסר קבלה עצמית אי שם בתת-מודע. עקב האכילס של הרבה הומואים הוא הציפייה שהתא המשפחתי שהביא אותך לעולם גם יקבל את השונות שלך. ילד צריך שיקבלו אותו, וכשלא מקבלים אותו במקום שהכי מוכר לו, משהו מתפורר אצלו ונכנסים לנפש שלו חרדות, עצבים ותסכולים שמלווים אותו גם בחייו הבוגרים. אני יכול להודות לפסיכולוגית שלי, שעזרה לי לאמץ פרספקטיבות בריאות על החיים".
בגיל 24 הוא התחיל ללמוד תואר ראשון במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה וסיים כמצטיין דיקן. מיד בסיום התואר, הוא התחיל ללמוד בבצלאל תואר שני באמנות. אחרי התואר השני בו עסק בשאלות של טרנספורמציה דרך מגדר, פנה לשאלות שבין פיתוי לתרבות המזרחית.
"נולד לי רעיון לצלם גבר צבוע בזהב, שיהיה לבוש בג'וקס וירקוד ריקודי בטן. רציתי להחליף את תפקיד האישה המנוצלת שרוקדת מול גברים בתפקיד הגבר המפתה". הסרטון הוצג בתערוכה "פנטסיה" בגלריה "רוזנפלד" בתל אביב, שנדדה לאחר מכן עד לרוסיה. בתמונה אחרת בתערוכה, אישה ממוצא אתיופי מביטה לעבר איבר מין של גבר ישראלי ממוצא מזרחי. "הגבר מנוצל על ידי האישה כפרפרזה לציור המפורסם 'אולימפיה' מהמאה ה-19".
כבר שמונה שנים ברצף שהוא מצלם את הסביבה המוכרת לו מילדותו במגדל העמק ואת קרובי משפחתו. לפני חודשיים נפתחה התערוכה בגלריה העירונית בעפולה בשם "ס'עמק", שתהיה פתוחה לקהל עד סוף חודש דצמבר. עוז זלוף, אוצר התערוכה, שפנה אליו להציג תערוכת יחיד בעפולה ועורר בו חששות ותהיות שטבועים בו מנערותו וקיימים בו עד היום. זלוף הוא ממקימי "תנועת תרבות", תנועה המחנכת בני נוער המתגוררים בהתיישבות בפריפריה הגיאו-חברתית בישראל, ליצירה של תרבות ואמנות מקורית תוך צמצום פערים וחיזוק הסולידריות החברתית.
"במדינת תל אביב לא אכפת לי מה יגידו, ואני הולך עם בן הזוג שלי יד ביד. אבל אפילו בתל אביב, אני תמיד מרגיש שמישהו מסתכל עליי מאחור בצורה לא תקינה. זה המבט הסטרייטי, המבט של האחר שעדיין מלווה אותי. לפני כמה זמן, אפילו שאלו אותי למה אני לא אוהב נשים, ואפילו החליטו שזה יתאים לי מאוד להיות עם אישה".
במה התערוכה עוסקת?
"התערוכה מדברת על בית ועל פירוק של בית, על גבריות מול רכות, על מזרחיות, קוויריות וקבלת האחר. התערוכה פותחת שיח ביחסים בין מגדל העמק לבין העולם כולו. התערוכה מציגה את הסיפור האישי שלי וכל המצולמים בה הם קרובי משפחה, ובמקביל היא מספרת סיפור רחב הרבה יותר. הנרטיב שאני עברתי בילדות לא אופייני רק לחיים שלי אז. לצערי, גם ב-2019, עוברים אותו דבר בעמק ובפריפריה: אבא דומיננטי, אמא מגוננת וחברה שלא מקבלת את השונה".
למה היה לך חשוב להציג אותה דווקא בעפולה ולא לקרב את הפריפריה למרכז הארץ?
"התערוכה בעפולה נגישה יותר לבני נוער ולילדים שגרים בצפון שמגלים, לראשונה אולי, שזה בסדר להיות הומו, קוויר או מה שירצו להיות. אני יכול רק לדמיין איך החיים שלי היו משתנים, אם הייתי הולך לתערוכה כזו בגיל 16. באותה תקופה כל מה שרציתי זה שמישהו יגיד לי שזה בסדר להיות שונה. לשמחתי, הצלחתי לעורר בתי ספר באזור לשלוח תלמידים לתערוכה ועד כה קהל צעיר ובוגר, יהודי וערבי, סטרייטי ולהט"בי נחשפו לתערוכה".
הסרטון בכניסה לתערוכה נפתח בלונג שוט של מגדל העמק ובהמשך חושף את קרובי משפחתו בסיטואציות ובלוקיישנים שונים במגדל העמק. "בקטע אחד, אחותי הקטנה בוכה בסרטון וחשוב לדעת שזה לגמרי לא מבוים. כשצילמתי אותה, דיברנו שוב על הבריחה שלי מהבית לתל אביב כשהיא הייתה בת 14. היא סיפרה לי שזה כאב לה מאוד ושהיא הייתה צריכה להתמודד עם חברים שלה, שאמרו לה שאח שלה הומו, ולהגן עליי ועל עצמה".
"אני לא מבין מה הבעיה לענוד עגיל לילד"
בהרבה צילומים שלו בתערוכה "ס'עמק" ובתערוכות אחרות, הצופים נחשפים לתמונות של ילדים עם שרשרת פנינים, עגילים, תרנגול, דג וכל דבר "שמפוצץ אותם בשונות". המבטים והנוכחות שלהם מתריסים ומושכים מיד את תשומת הלב של הצופה. "הילדים הם גם חלק מהמשפחה, והכל נעשה בינינו בדיאלוג ובקשב. אני מגיע למגדל העמק עם המצלמה, ולפעמים הם מביימים את הצילומים. כשהם באו לפתיחת התערוכה בעפולה, הם חתמו לקהל על הפוסטרים ועפו על זה".
אתה מצלם הרבה ילדים בפוזות ובסיטואציות שעשויות להיחשב הומוארוטיות.
"אני לא מבין מה הבעיה לענוד עגיל לילד. אין בתמונות האלה שום דבר מיני, ואני בחיים לא אצלם אותם בעירום חלקי או מלא. וחוץ מזה, בתור ילדים גדלנו עירומים. בהתחלה, ההורים שלהם פחדו שאהפוך אותם להומואים או לילדות, אבל מהר מאוד הם הבינו שזו לא הכוונה וזה לא בשליטתי. למרות זאת, כנראה שאף פעם לא אוכל לצלם ילדים שלא מהמשפחה סיטואציות אישיות ואינטימיות כאלו".
מדוע החלטת לתת מקום מרכזי דווקא לילדים בתערוכות שלך?
"הילדים מייצגים גם את דור העתיד שיאפשר יותר שונות, וגם את מיכאל הילד שלא קיבל מקום לבטא את השונות שלו. הילדים האלה נותנים אישור לילדים ולבני נוער אחרים, בעפולה ובכל הארץ, להיות מי שהם ולבטא את עצמם כפי שירצו".
כצלם גאה מצפים ממך לצלם גברים חתיכים בעירום?
"בלי שום ספק. והרבה צלמים גאים באמת מצלמים גברים עירומים. אבל עבורי העירום הוא לא הנושא המרכזי שאני עוסק בו. לכן, אני בחיים לא אצלם איבר מין גברי גלוי ותמיד אעדיף גבר בתחתונים, כדי שהצופה יחשוב ויפנטז לבד. כל פיסת גוף שאני חושף בתמונות מנומקת, קשורה לסיטואציה ולסיפור ובעלת פרפרזות לתולדות האומנות או לצילומים קלאסיים".
אז מה בין אמנות לפורנו?
"פורנו מספק צרכים מיניים והופך לאמנות רק כשיש הקשרים נוספים לצילום, שיגרמו לצופה לחשוב מחוץ לקופסה. אם אתה מרגיש שאתה רואה משהו ורק מסופק ממנו מינית - זה פורנו. בתמונות שלי רואים לפעמים איברי מין, אבל ממש לא כדי לחרמן. באחת התמונות שצילמתי, איבר המין הנשי של ג'ניפר קים מצולם, אבל הוא אטום לחלוטין, כפרפרזה לציור הצרפתי 'מקור העולם'. הצילום הזה מסמל בעיניי בדיוק את הגבול בין הפורנוגרפי לאומנותי, כשבמרכזו איבר מין מחוק לגמרי ועדיין מצולק. כלומר, לא משנה איזה איבר היה שם אלא מה שקיים שם עכשיו, מעיין ברבי מודרנית".
אפשר להתפרנס מצילום ומאמנות בישראל?
"זה מאוד קשה. אני עדיין עובד בעבודות אחרות כדי לשלם שכר דירה. הקהל שצורך אמנות בתל אביב ובישראל הוא מצומצם, ולרוב זה אותו קהל בכל אירועי התרבות. מצד שני, היו לי הרבה הצעות לעזוב לחוץ לארץ, אבל לא הייתי בוחר לחיות בשום מקום אחר. בישראל אני כל הזמן פוגש אנשים טובים בדרך שעוזרים, מייעצים ומפרגנים. העשייה האמנותית שלי היא לוקאלית ותל אביב ממלאת אותי באנרגיה ובאמביציה".
אתה מאמין שהמצב ישתפר בעתיד?
"אני מכיר בזה שאני חי במדינת תל אביב ופועל ממנה החוצה ובהתרסה, ומקווה שיום אחד המדינה תהיה במקום שיאפשר לכולנו להיות מי שאנחנו. אני אופטימי ומלא תקווה ומאמין בנוער שישפר את המצב לטובה. אני לא נלחם כמו שור זועם, אלא מעדיף לרקוד עם המטדור".
אתה אופטימי גם לגבי התפתחות האמנות הקווירית?
"בקהילה הגאה בתל אביב יש המון שיח שטחי על נראות, על כליאה לתוך דימוי. אני זוכר את זה מהתקופה שהיה לי גריינדר, ישר הגדירו מי הייתי ומה הייתי, ולמדתי שכל תמונה מזמנת קהל שונה וצרכים שונים. גופיית סבא, לבוש קווירי או חולצה מכופתרת – הומואים שפטו אותי רק לפי תמונת הפרופיל. הייתי שמח אם הקהילה הייתה מחוברת יותר לעולם האמנותי ופחות לעולם המיני ולמסיבות. יש המון להט"ב בתעשייה, אבל איפה הם בשיח אמנות הקווירי? חוץ מב׳פאג׳ לא רואים בעיר שום ניסיון לשילוב בין אמנות לחיי לילה קווירים. חשוב לי שהמסרים של הקהילה שמלכתחילה מובילים למקומות של שחרור וחופש, יכוונו להבנה ששונות היא דבר לגיטימי ומבורך".
פסטיבל הצילום יתקיים בין התאריכים 28 בנובמבר – 7 בדצמבר בעזריאלי שרונה. לכל הפרטים באתר הפסטיבל לחצו כאן