>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
הכרנו במקרה. כמאל סחב לאמא שלי את המשלוחים מהירקן. יום אחד, ראיתי אותו במעלה המדרגות, מזיע נורא עד שהיה צריך לעצור מתנשף בכל קומה. הצעתי לו עזרה ולקח לו כמה שניות, אבל בסוף הוא אמר, "בסדר". שנים אחר-כך סיפר שקצת הופתע באותו הרגע, כי מאז שהיה קטן אנשים בדרך-כלל חשבו שהוא מספיק חזק להסתדר לבד ובכלל לא שאלו. ולילה אחד כשחזרנו מהעיר התחתית ברגל, ירד מבול ואוטובוס אחד השפריץ על שנינו והתמלאנו בוץ, ובהתחלה כעסתי, עיצבן אותי שהנהגים לא מתחשבים בהולכי הרגל, לפחות שיאטו קצת, אבל כמאל אמר, "לא קרה כלום," ושאפשר ללכת אליו כי זה יותר קרוב. אמא שלו לא היתה, ואבא שלו בכל מקרה חוזר תמיד מאוחר, אז הוא הדליק את הבוילר ואמר שאפשר להתקלח ביחד כי ככה בטוח שלא ייגמרו המים החמים. ואני זוכר שכשהסתכלתי עליו מוריד בטבעיות את הבגדים התפלאתי שהגוף שלו גדול ממה שדמיינתי, והוא צחק ואמר, "אתה הולך להיכנס עם הבגדים?" הייתי די נבוך, והורדתי אותם מהר והצטופפנו יחד מתחת לזרם והוא לקח את הסבון והתחיל להעביר לי על הגב, והרגשתי מעט מוזר, אבל גם די נעים.
אחרי המקלחת הזאת היו עוד כמה. תמיד במקרה, תמיד אצלו, כשההורים שלו לא היו בבית, כי בתקופה ההיא אמא שלי עוד ליקקה את הפצעים ממה שקרה עם אבא שלי, ונשארה רוב הזמן בבית. זה מביך להודות אבל את רוב הקיץ של אלף תשע מאות ותשעים העברתי בתקווה שכבר יגיע החורף, ושכל המכוניות בחיפה ישפריצו עלינו כמה שיותר בוץ כדי שנוכל להתנקות ביחד. נפגשנו לא מעט. בפעם הראשונה שישן אצלי, הביא רק מברשת שיניים, ושאלתי אותו אם הוא רוצה איזה משהו ללבוש, יש לי קצת, אפילו שהמידה אולי תהיה קטנה לו, והוא אמר שזה בסדר, הוא כבר יישן עם התחתונים. ובמיטה התרחקתי אבל הוא אמר, "קר לי," וחיבק אותי, וככה נרדמנו, ואם מחשבים לאחור, בשלב ההוא כבר היה לי יותר נעים ממוזר.
ואחר-כך הוא עבר לגור בטירה, כי לקרובי משפחה שלו היה שם בית ואבא שלו היה חייב קצת כסף, אז זה עשה להם את החיים יותר קלים. ובפעם הבאה שראיתי אותו הוא חזר מעט אחר. לא שונה מאוד, אבל הכתפיים שלו רחבות יותר והמבט עייף, והוא אמר שלא קל שם, ושהוא צריך לעבוד הרבה שעות כדי לעזור לאבא שלו, אבל שהוא שמח לראות אותי, וחושב עלי הרבה. הלכנו לאכול בסנדוויץ' הכי טוב במזרח התיכון, שכבר עמד בצילו של סניף ענק של בורגר-ראנץ' שפתחו שם, ובין לבין הוא שאל אותי אם אני מתכוון להישאר בחיפה כל החיים שלי ואמרתי, "אני לא יודע," כי אפילו שדי סבלתי מהקור ומזה שמחשיך שם מוקדם, עמוק בפנים כבר די התרגלתי לכל מה שמסביב ולא ממש התחשק לי להתחיל מחדש במקום אחר. וכמאל אמר שהוא חושב אולי לנסוע לניו יורק יום אחד, לעבוד קצת. יש לו שם קרובי משפחה ואבא שלו, שתמיד עודד אותו במה שרצה, סידר לו לישון אצלם תמורת עזרה בחנות. כשאמרתי שאתגעגע הוא חיבק אותי, ושם את היד שלו מתחת לחולצה שלי ואפילו שהיא לא זזה יותר מדי, המגע היה מלטף, והוא אמר, "גם אני, אבל זה לא יהיה לכל החיים, אני עוד אחזור."
בשלוש השנים ששירתי בצנחנים הוא לא כתב כמעט דבר, ובכל פעם שחזרתי הביתה, כמה שהייתי עייף ומלוכלך תמיד ישר ניסיתי להשיג אותו גם בחנות וגם אצל המשפחה פה בארץ, אבל הם אמרו שהוא נסע לכמה זמן לטייל לבד במקסיקו ושהוא בסדר, בסדר גמור. ביום הולדת עשרים ואחת שלי קיבלתי ממנו טלפון. הוא שאל אם חשבתי לנסוע לאנשהו אחרי הצבא, ואמרתי שעוד לא חשבתי על זה כל-כך ושבינתיים אני פה, והוא אמר שהוא חסך לי כסף לכרטיס ושאם ארצה הוא ישמח לראות אותי. בניו יורק, קיבל אותי בחיבוק אוהב, והקול שלו התעבה, והזיפים על הלחיים שלו גירדו אותי ואמרתי לו שאני מצטער שלא התראינו כל כך הרבה זמן, והתכוונתי לכל מילה. הוא הראה לי את העיר. רכבנו על אופניים יחד, עמדנו בתור לכרטיסים המוזלים בברודווי והצלחנו לקנות כרטיס נורמאלי למחזמר הכי לוהט שם. ישבנו בשורה הרביעית, וחשבתי שאין רגע טוב יותר מהרגע ההוא, אבל אז ראיתי איזו צלקת שלא הכרתי על הזרוע שלו, ושאלתי מאיפה קיבל אותה, והוא אמר שזה שום דבר, וישר כיסה את היד בשרוול. ובדירה הקטנה שלו, שהיתה קטנה אפילו יותר מהחדר הישן שלו ושל האחים שלו בעיר התחתית, הוא חיבק אותי לפני שנרדמנו ובאמצע הלילה נישק אותי ונצמד אלי, והיה לי נעים ומפחיד וכואב והייתי מבולבל, ואולי גם הוא.
העברנו יחד חמישה לילות בניו יורק שלפני אסון התאומים. היה חם, ובכל לילה הלכנו לישון עירומים והתעוררנו חרמנים, ולא דיברנו על זה, אבל מה שזה לא היה זה הרגיש נכון. לפני שחזרתי ביקשתי שיבוא איתי, אבל הוא אמר שטוב לו שם, ואמרתי, "אולי פעם," אבל התכוונתי בעצם אולי עוד מעט. ואם הייתי יודע שבפעם הבאה אראה אותו רק אחרי שאסיים את הלימודים בוודאי הייתי משתנק, אבל כך היה. הוא הגיע עם דיוויד וג'וזף, שני הבנים הקטנים שלו, ודיאנה, אשתו, שהיתה אמריקאית ודיברה בקצב מהיר שלא כל-כך הבנתי. ואני כבר הייתי אז תקופה עם הילה, החברה שלי, שאהבתי. היתה פגישה מוזרה, כי בין כל האנשים הרגשתי קרוב ורחוק בו זמנית, והתגעגעתי לזמנים ההם שהדברים היו פשוטים יותר. הוא אמר שהוא פותח שם עסק משלו, ושהוא הולך למכור מוצרי חשמל ושאלתי אם אוכל לבוא לעבוד איתו קצת, ואחרי כמה זמן קיבלתי טלפון שאם אני רוצה אני עדיין יכול לבוא, ושאלתי את הילה, שכבר היתה אשתי, והיא חייכה ואמרה שאף-פעם לא דוחים הצעה לנסוע לניו יורק. ונסענו.
היתה לו שם חנות קטנה בפאתי מנהטן, והוא עמד שם גאה וקיבל את פניי. המוצרים היו יד שנייה אבל המדפים מצוחצחים. כמאל סיפר שהרבה קונים אצלו, ושהרווח גדול. ראיתי אותו מוכר. היה שותק הרבה. נותן לאנשים להגיד מה שיש להם, ואז אומר בקול מדוד, "זה מחיר אחרון, רוצים - תיקחו, לא רוצים - אל תיקחו." והיה בו משהו משכנע, ובוגר והייתי גאה כל-כך לראות שהוא מצליח. ותקופה לא ארוכה אחרי שחזרנו לארץ קרה אסון התאומים ואיזו ניו-יורקרית מתוסכלת זרקה אבן על חלון החנות שלו ואחריה גם בקבוק תבערה. הוא התקשר בוכה ושאל אם אוכל לעזור לו בקצת כסף, כי לא היה ביטוח והכול הלך לפח. בלי לחשוב פעמיים נסעתי אליו. רזה, צל של עצמו. היה לוקח את הילדים בבוקר לבית ספר, נפרד מדיאנה לפני שהלכה לעבודה ונשאר לישון במיטה הזוגית שלהם.
טיפלתי בו במסירות בימים ההם, ואחר הצהרים, אחרי שהבנות ודיאנה חזרו, עשיתי לי נוהג להתהלך ברחובות ולחכות שיהיה בוקר ונוכל להתראות שוב. אמא שלי היתה אומרת שסדר בבית עושה סדר במחשבה, אז הדבר הראשון שמצאתי את עצמי עושה זה לסדר את הבית שהוא ודיאנה בנו לעצמם. פיניתי את הזבל, ניקיתי את השירותים, איבקתי את התמונות המשפחתיות. ואחר-כך, לקחתי אותו למקלחת וסיבנתי אותו כמו תינוק, ולא דיברנו על זה אף-פעם אבל כשנגעתי בו הוא בכה, בכי קטן, חרישי, ואפילו שנרטבתי כולי חיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי, והיה לי נעים, ונראה לי שגם לו.
נשארתי איתו שם במשך חודשיים, ולפני שחזרתי התעקש להכין לי קציצות עוף, כמו אלו של פַריד. עמד שעה במטבח, קצץ פטרוזיליה ובצל וטחן בשר וטיגן אותן אחת אחת ואמר לי שהוא יודע כמה אני אוהב קציצות חמות, ולמרות שעברו יותר מעשר שנים מאז הפעם האחרונה שהתקרבתי לקציצה, ישבתי ליד שולחן העץ המתקפל שהיה להם במטבח, ואכלתי כל קציצה וקציצה שהגבר ההוא טיגן עבורי, מתענג על כל טעימה. הילה הציעה שבדרך חזרה ניפגש באירופה ונטייל קצת רק שנינו, אבל כבר רציתי לחזור הביתה, לחיפה ולילדות.
שלושים שנה עבדתי שם באותו המפעל. כל בוקר נסעתי את הירידה הארוכה מראש הכרמל לעיר התחתית, ונשמתי את האוויר המזוהם, שבמידה מסוימת, אפילו שהדבר יוכחש בוודאי נמרצות, וודאי היה קשור בחלקו גם לחומרים הכימיים שייצרנו כל יום במפעל. ומדי פעם בזמן הנסיעה עוד עלה בי הזיכרון של הקיץ ההוא, כשקיוויתי שכל מכונית חיפאית תשפריץ עלי כמה שיותר בוץ, והתמלאתי מבוכה על הכמיהה הטיפשית וגם מעט ערגה לתחושה שיש דברים ששווה להתלכלך בשבילם.
ולפני כמה שנים, מעט אחרי האביב, אבא של כמאל נפטר, והוא הגיע ללוויה פה בארץ, וביקש שאבוא. ביד אחת הוא חיבק את אשתו ובשנייה החזיק לי את היד, והוא בכה, ואני הידקתי את האחיזה של היד שלי ביד שלו ואמרתי, "תראה כמה אנשים הגיעו," ובפנים נזכרתי בלוויה של אמא שלי, שאחרי כל שנות החיפושים האבודות ההן שניסתה למצוא את אבא שלי זה היה הדבר היחידי שהצליח להחזיר אותו לתמונה, אפילו אם רק לרגע קצר, וחשבתי על היכולת המופלאה של המוות ליצור קרבה מיידית, לא משנה מי אתה ועד כמה אתה שונה.
ובזמן האחרון כמעט ולא דיברנו, אבל בכל יום הולדת הוא עוד שולח לי גלויה. פעם מברזיל, ופעם מספרד, ופעם תמונה שלו ושל דיאנה על החומה הסינית עם סמיילי קטן משורבט מאחורה. ובכל פעם מחדש מתעוררת בי אותה ההשתאות ההיא מפעם, כשלא הבנתי איך הוא זורק גבוה כל-כך. וכשהכאב על כל השנים הארוכות האלו שאפילו לא ניסיתי נעשה קשה מדי, אומרת הילה, "בוא, נשב קצת בגינה," ובזמן שהיא משעינה עלי את הראש אני מקלף עבורה את הפיסטוקים שהיא אוהבת, מגיש אחד-אחד, והמלים שאנחנו מדברים בהן הופכות לאיזו מנגינה שהיא רק של שנינו, לא מאוד קצבית, אבל מלטפת, ורכה, ויש בה איזה כוח לא לגמרי מובן, שבכל פעם מחדש עוזר לי לא לשקוע בצער עמוק מדי.
עידן אלמוג, בן 33, פסיכולוג ודוקטורנט לפסיכולוגיה קלינית. 10 שנים לאחר צאת ספר הביכורים שלו "דלתות" (זוכה פרס נשיא המדינה לספרות לשנת 2003) רואה עכשיו אור ספרו החדש: "הפלדה החזקה ביותר", קובץ סיפורים שנכתבו בשנים 2003-2013, בהוצאת הקביצוץ המאוחד. הסיפור "מדרכות" לקוח מתוכו.