לסטט – "ראיון עם ערפד"
ספרה של אן רייס משנת 1976 הכיל סאבטקסט הומוסקסואלי עבה ביותר, שהושמט כמעט לחלוטין מגרסתו הקולנועית בכיכובם של טום קרוז ובראד פיט. בסדרת הספרים לסטט שוכב עם גברים כמו גם עם נשים באופן קבוע, ומערכת היחסים שלו עם לואי טעונה מיניות – שלא לדבר על זה שעם צירופה של הילדה קלאודיה לזוגיות שלהם, הם בעצם ייסדו משפחה חד-מינית. בסרט, לעומת זאת, כל טון מיני בין השניים הושמט, ובגרסה מוקדמת של התסריט, רייס אפילו הפכה את לואי לנקבה כי חששה שהוליווד ההומופובית לא תוכל להתמודד עם זוגיות של שני גברים. שר הייתה אמורה לשחק את לואי בגרסתו הנקבית, אבל ברגע האחרון ליהקו לתפקיד את טום קרוז, והתפשרו על הסתרת הקשר המיני בין לואי ולסטט.
סילי – "הצבע ארגמן"
ברומן של אליס ווקר, סילי ושוג מנהלות מערכת יחסים לסבית, גם אם זה כתוצאה מהדיכוי הגברי ששתיהן חוות – והאהבה הזו תורמת רבות לפיתוח דמותה של סילי. בסרטו של סטיבן שפילברג, לעומת זאת, המערכת הזו מצטמצמת לכדי נשיקה בודדת – וגם זה בקושי. "אין לנשיקה הזו שום קשר ללסביות", אמרה וופי גולדברג, שגילמה את סילי. אבל שפילברג הודה ש"היו כמה פרטים במערכת היחסים של סילי ושוג שפורטו בספר, אבל לא נכנסו לסרט כי חששתי שהוא יקבל הגבלת גיל. במובן הזה, יכול להיות שהייתי הבמאי הלא מתאים לתיאור כמה מהמפגשים המיניים של סילי ושוג, כי ריככתי אותם. לקחתי משהו שהיה אירוטי בטירוף מתוך כוונה תחילה וריככתי אותו לנשיקה ותו לא". עם זאת, כשנשאל אם היה נוהג אחרת לו היה מביים את הסרט אחרת כיום, השיב בשלילה.
פול – "ארוחת בוקר בטיפאני'ס"
טרומן קפוטה שהיה הומו מוצהר, לא ציין מפורשות שגיבור הנובלה המפורסמת שלו משנת 1958 הוא הומוסקסואל, אבל מערכת היחסים של פול עם הולי גולייטלי, שמתוארת כאדם הכי יפה ומקסים עלי אדמות, היא כזו של חיבה בלבד, והיא גם קוראת לו לא פעם "maude" – סלנג הומוסקסואלי תקופתי לזונה ממין זכר. בסרט, לעומת זאת, אין שום רמז להומוסקסואליות של פול, ובכלל השניים הפכו להיות נאהבים, כי איך אפשר לצפות מהוליווד להתמודד עם ידידות בין גברים לנשים? כמו שכתב התסריטאי ג'ורג' אקסלרוד: "שום דבר לא קרה בספר. הייתה לנו רק הבחורה המהממת, ומה שהיינו צריכים לעשות היה לרקום מערכת יחסים רומנטית בינה לבין הגיבור ולהפוך אותו להטרוסקסואל".
רי – "קר עד העצם"
סרטה הנהדר של דברה גראניק התעלם מפרט אחד חשוב בספרו של דניאל וודרל, והוא מערכת היחסים הלסבית של רי (ג'ניפר לורנס) עם חברתה הטובה ביותר גייל. בספר, מערכת היחסים הזו נועדה להדגיש את המחסור בדמויות גבריות ראויות בחייה של רי, אבל בסרט משום מה ויתרו על כך לחלוטין.
דדפול – "דדפול"
בסרט, דדפול (ריאן ריינולדס) הוא מאצ'ו שלא מסתכל על אף אחת מלבד ונסה קרלייל (מורנה בקארין), אבל יוצר הקומיקס המקורי גארי דאגן הבהיר בטוויטר שלו שדדפול הוא פאנסקסואל ונמשך לאנשים ללא קשר למינם הביולוגי או לזהותם המגדרית. הוא הבהיר כי "דדפול יהיה מוכן ברצון לעשות הכול עם כל דבר שיש לו דופק", ושהוא "יעדכן את הקוראים בכיבושיו הפאנסקסואליים". בקומיקס דדפול אמנם לא קיים יחסי מין עם אף יצור שאינו אישה, אבל בהחלט פלרטט עם שלל יצורים, ביניהם ספיידרמן, ת'ור וחד-קרן.
בריק – "חתולה על גג פח לוהט"
במחזה הקלאסי של טנסי ויליאמס מסופר כי בריק לא שוכב עם אשתו, ונרמז כי ההסבר לכך הוא הומוסקסואליות מודחקת. ההשערה הזו נראית הגיונית למדי לאור העובדה שהתמה של המחזה היא חשיפת האמת שמאחורי השקרים וההסתרות, ולאור היותו של טנסי ויליאמס הומוסקסואל בעצמו (ויליאמס הדחיק את נטייתו המינית במשך זמן רב, והדבר הפך גם למוטיב חוזר ביצירתו). בסרט, לעומת זאת, הרמיזה הזו נמחקה לחלוטין – ובמקומה הושתלה כוס ויסקי קבועה בידו של בריק.
פוסי גאלור – "גולדפינגר"
ג'יימס בונד אמנם משכיב את פוסי גאלור בלי בעיה גם בספרו של איאן פלמינג וגם בגרסתו הקולנועית, אבל בספר מובהר ללא צל של ספק שפוסי גאלור היא לסבית. היא אף מסבירה לבונד שהיא הפכה ללסבית אחרי שהותקפה מינית על ידי דודה בגיל 12. בסרט אין לזה שום אזכור. עם זאת, שלא תטעו לחשוב שלפמינג היה לוחם זכויות להט"ב דגול או משהו כזה – במכתב משנת 1959 כתב שגאלור "פשוט הייתה צריכה למצוא את הגבר הנכון" שירפא אותה מהלסביות שלה.
דון בירנהאם – "סוף השבוע האבוד"
בפילם-נואר הקלאסי הזה, שהיה מועמד לשבעה פרסי אוסקר וזכה בארבעה (כולל הסרט הטוב ביותר והשחקן הראשי הטוב ביותר), ריי מילאנד מגלם סופר כושל המבלה ארבעה ימים בשקיעה באלכוהוליזם חסר עכבות. הסרט נאמן מאוד למקור הספרותי של צ'רלס ר. ג'קסון, למעט פרט אחד: בספר, הדמות הראשית מעונה על ידי זיכרונות מתקרית הומוסקסואלית מימי הקולג', ונרמז בבוטות שהיא הומוסקסואלית בהדחקה. בסרט, לעומת זאת, אין אפילו אזכור קטנטן לכך.
ג'סטין מקלוד – "איש ללא פנים"
בסרטו של מל גיבסון, הנער הרגיש והמופנם צ'אק מפתח ידידות מיוחדת עם שכנו ג'סטין (מל גיבסון עצמו), מורה לשעבר שכל פניו מצולקים מתאונה קשה שאירעה בעברו. בספרה של איזבל הולנד, לעומת זאת, השניים הם לא רק חברים קרובים אלא גם נאהבים. הספר נחשב לאחד מספרי הנוער היותר מוקדמים שעסקו בהומוסקסואליות, אבל הטון ההומוסקסואלי הושמט לחלוטין מהסרט – בין אם כי לא מצא חן בעיני גיבסון, ובין אם כי לווה גם בנגיעה פדופילית (צ'אק הוא נער בן 14).
רות' ואידג'י - "עגבניות ירוקות מטוגנות"
גם הפעם אין הרבה מה לכתוב – ספרה של פאני פלאג הוא על זוג לסביות, אבל בסרטו של ג'ון אבנט הן הפכו להיות סתם חברות הכי טובות. פשוט כך. בגרסת ה-DVD של הסרט, ברצועת "הערות הבמאי", אבנט התייחס מפורשות לשינוי הזה, וטען כי סצנת מלחמת האוכל של רות' ואידג'י אמורה להיות מטאפורה להתעלסות. אכן מטאפורה ברורה מאוד.
רב-טוראי פייר וטוראי ביד - "הקו האדום"
בפרק השלישי של ספרו של ג'יימס ג'ונס על מלחמת העולם השנייה מתוארת סיטואציה נורמלית למדי בין שני גברים בזמן מלחמה, ש"עוזרים" אחד לשני לגמור. טוראי ביד אמנם מבהיר ש"אני לא רוצה שתחשוב שאני הומו", אבל הוא בהחלט מקיים מגע מיני עם רב-טוראי פייר. בסרטו של טרנס מאליק, לעומת זאת, אין שום אזכור לכך.
מיסטיק – "אקסמן"
בקומיקס המקורי של מארוול, מיסטיק היא ביסקסואלית, ואף מנהלת מערכת יחסים ארוכה עם דסטיני. בסרטים, לעומת זאת, הן בגילומה של רבקה רומג'ין והן בגילומה של ג'ניפר לורנס, כל רמז לנטייה מינית של מיסטיק שאינה הטרונורמטיבית הושמט. תכל'ס, די הגיוני שהיא תהיה ביסקסואלית, בהתחשב בכך שהיא יכולה להפוך לכל דמות שהיא רק רוצה, גברית ונשית כאחד.
סוון – "הדארלים"
סדרת הטלוויזיה החדשה של ITV המבוססת על ספריו הסמי-אוטוביוגרפיים של ג'רלד דארל, ביניהם "משפחתי וחיות אחרות", ספגה אש לאחר ששינתה את הנטייה המינית של אחת מהדמויות, סוון. בספר, סוון אומר על דמות אחרת: "היא כל כך יפה שהלוואי שלא הייתי הומו". בסדרה הם זוג הטרוסקסואלי לכל דבר. דובר של ITV מסר כי "הסדרה מבוססת באופן חופשי על ספריו של דארל, ולא אמורה להיות נאמנה למציאות", אבל המהלך עדיין גרר הרבה אש מצד הקהילה הגאה, ובצדק.
>> הסכנה האמיתית בסקס תחת השפעת סמים
>> סקר: מי חייב לקהילה הגאה את הסליחה הכי גדולה?
>> ניסוי מיוחד: האם לביסקסואלים קשה יותר באפליקציות הכרויות?