שלומי קורא עיתון. פיני יושב מולו במבט טרוד.
פיני: אני חושב שאנחנו צריכים לדבר.
שלומי לא מקשיב. שקוע בתוך העיתון.
פיני: שלומי, אנחנו צריכים לדבר. אני מרגיש שבזמן האחרון אנחנו לא מדברים כמו פעם.
שלומי: (מתוך העיתון) נו באמת.
פיני: אל תגיד לי "נו באמת"... ואתה יכול גם להסתכל עלי כשאני מדבר איתך.
שלומי: (מניח את העיתון) מה נסגר איתך אהה?
פיני: אני לא יודע. כבר הרבה זמן שאני לא מרגיש מיוחד.
שלומי: מיוחד?
פיני: אני לא מרגיש נאהב. פעם זה לא היה ככה.
שלומי: פעם היה פעם. נגמר. אנחנו כבר איזה שנתיים ביחד.
פיני: אתה רואה, אפילו פרט קטן כזה אתה לא זוכר. במרץ זה יהיה שלוש שנים.
שלומי: וואלה? כבר שלוש?
פיני: כל כך מתאים לך לא לזכור (נאנח). אם הייתי כלבה של "אליקו סכין יפני" זה לא היה נראה ככה.
שלומי: אהה אז זה העניין? אתה רוצה להיות כלבה של "אליקו סכין יפני"? בבקשה, לך תהיה כלבה של אליקו. אתה לא מאיים על אף אחד. הגיע בשלוש שנים האלה מספיק בשר טרי בשבילי.
פיני: רק בשר. זה כל מה שיש לך בראש. זה כל מה שאני בשבילך, חתיכת בשר!
שלומי: ואתה חושב שבשביל אליקו תהיה משהו אחר?
פיני: לפחות בהתחלה זה ירגיש אחרת. אני לא זוכר אפילו מתי אנסת אותי בפעם האחרונה.
שלומי: למה אני צריך לאנוס אותך? אני מקבל גם ככה.
פיני: אתה רואה! (מעמיד פני בוכה) אפילו את הצורך לאנוס אותי איבדת.
שלומי: אז לך לאליקו, לך! שיאנוס אותך כל יום שלוש פעמים ביום.
פיני: אתה יודע מה, זה בדיוק מה שאני הולך לעשות. (מתרומם ממקומו)
שלומי: (צורח עליו) יאללה, עוף מפה! עוף!
פיני: ואני כבר חשבתי שמצאתי רוצח אמיתי. חסר רגישות, זה מה שאתה! לזכותי ייאמר, שניסיתי לתקן. (ניגש לעבר הסורגים וקורא בקול) סוהר! (מביט בשלומי) אני לא מאמין שבזבזתי עליך שלוש שנים מהחיים שלי.