אחד הדברים החשובים ביותר ביפן הוא כיבוד המסורת, אבל באותה נשימה, הסופר הגדול ביותר שיצא ממנה במאה ה-20 היה הומו מחוץ לארון. הניגודים האלה נוכחים גם בסיפור חייו של הסופר עצמו, היראוקה קימיטקה, שהתפרסם תחת שם העט יוקיו מישימה: מצד אחד הוא היה הומו מחוץ לארון, אבל מצד שני נשוי עם ילדים; מצד אחד פציפיסט, מצד שני הקים צבא פרטי קטן משל עצמו; מצד אחד היה בעל נפש רגישה, מצד שני הוא שם קץ לחייו בדרך הכי אלימה ודרמטית שאפשר להעלות על הדעת.
"וידויה של מסכה", שרואה אור בימים אלה בהוצאת אפרסמון, הוא ספרו הרביעי של יוקיו מישימה שתורגם לעברית - והראשון שצריך לקרוא כדי להתוודע לדמותו המרתקת ויוצאת הדופן. הספר הוא נובלה אוטוביוגרפית שיצאה לראשונה בשנת 1948, כשהיה מישימה בן 23 בלבד, ובה הוא מספר על ההבנה שהוא הומוסקסואל - ולמעשה יוצא מהארון בפומבי.
על פניו, סיפור היציאה מהארון של מישימה הוא אותו סיפור אוניברסלי של גילוי עצמי, שידבר הן לנער יפני אחרי מלחמת העולם השנייה והן לנער שחי בישראל של ימינו. ובכל זאת, יש בו מטען נוסף, הן בדמותו של מישימה והן בנסיבות. בתקופה המתוארת בספר, יפן נשטפה גל לאומני והייתה נתונה במשבר תודעתי אחרי התבוסה במלחמת העולם השנייה. חיילים צעדו ברחובות והלחץ שהופעל על נערים צעירים להתפתח לגברים קשוחים וחסונים היה חזק מתמיד.
מישימה, לעומת זאת, היה נער חלש ונשי. הוא נולד בטוקיו בשנת 1925 בשם היראוקה קימיטקה. סבו, בן למשפחת איכרים שהצליח לרכוש השכלה, שודך לאישה משכילה ממשפחה מכובדת, נצר לשושלת סמוראים - שידוך שהתאפשר רק בגלל שבריאותה הנפשית של הכלה הייתה רעועה, ושערכה בשוק השידוכים נחשב נמוך. אביו של מישימה, הבן היחיד מהשידוך הזה, גדל להיות גבר קשוח, מיזנטרופ ורודף שמלות.
כשהיה תינוק נלקח מישימה בכוח מאמו על ידי סבתו הלא בריאה בנפשה, שגידלה אותו בחדר חשוך בביתה עד שהיה בן 12, בבידוד מהעולם החיצון ואף מהוריו. סבתו התעקשה לגדל אותו כילדה, ומישימה לא הורשה לשחק בשמש או להשתתף בפעילות ספורטיבית. כשהצליח לבסוף לחזור לבית הוריו, גדל להיות תולעת ספרים והחל לכתוב בסתר בקצב מסחרר. אביו, איש צבא קשוח שבז לנשיות, התנגד במרץ לתחביב הזה, אבל זה לא עצר את מישימה מלכתוב והוא אף התחיל לפרסם את יצירותיו ולזכות להצלחה יחסית לגילו.
בנעוריו ניסה מישימה לחבור לנערים כדי להתנער מההשפעות הנשיות של סבתו - שוב, בואו לא נשכח שבתרבות של אז, מאפיינים "נשיים" אצל גברים, כמו חולשה גופנית או פחד ממוות, נחשבו לדבר שלילי המאיים על הגבריות. בנעוריו גילה מישימה על עצמו שני דברים: אחד, שפחד ממוות דווקא אין לו, כי בשנים בהן נכלא אצל סבתו פיתח לעצמו עולם פנטנסטי אפל, מורבידי ורווי דם, והמוות נתפס בעיניו כהתגשמות יפהפיה של צו הגורל, כדבר חיובי במהותו. והשני: שהוא אמנם רוצה להיות בחברת נערים, אבל מסיבה אחרת לגמרי מהשאר.
מישימה דוחף את עצמו כמעט באכזריות להכרה בכך שהוא הומו, ויותר מכך - שהוא לא מסוגל להגיע לעוררות מינית אלא דרך פנטזיות סאדו-מזוכיסטיות. בניגוד לדרמה של הפנטזיות המיניות, את גילוי הנטייה המינית עצמה הוא מתאר כמעט בלי רגש, לא כאירוע מטלטל אלא יותר כתגלית מדעית אובייקטיבית. אבל אל תטעו, זה לא אומר שהוא מקבל את עצמו: הוא מנסה במודע לשים על עצמו מסכות, לא כדי לנסות להשתלב בחברה בה הוא חי, אלא כדי לנסות לסבול את עצמו - גם אם זה אומר להתכחש לתשוקותיו ולצאת עם נשים, באימה מצמיתה מהרגע בו יידרש להיכנס עימן לסיטואציה מינית.
לפני פרסום "וידויה של מסכה" דאג מישימה להתפטר ממשרתו היוקרתית במשרד האוצר בטוקיו, אבל עתידו הספרותי האיר לו פנים: הוא כתב יותר מארבעים נובלות, קובצי שירה, סיפורים קצרים, מחזות ועוד, והיה מועמד שלוש פעמים לפרס נובל לספרות. על הדרך גם הצליח להפוך לדמות ציבורית שנויה במחלוקת.
כשהגיע תורו להתגייס לצבא הקיסר, סירב לעשות זאת עקב דעות פציפיסטיות. עם זאת, טען בלהט שיפן של אחרי המלחמה "מתה" מבחינה תרבותית, וכדי שתוכל לשקם את עצמה עליה לחזור לערכי הלוחם של הסמוראי. הוא לא הסתפק רק בהצהרות רעיוניות: מישימה, שהיה גם שחקן, דוגמן ועסק באומנות לחימה ופיתוח הגוף, הקים ב-1967 צבא פרטי קטן, שהוא עצמו תפס ככוח המזוין היחיד שראוי להגן על הקיסר. עם המיליציה הקטנה שהקים ניסה לבצע הפיכה צבאית שכשלה והובילה אותו לשים קץ לחייו.
למרות כל פועלו, מישימה, שהיותו הומו מחוץ לארון לא עצרה אותו מלהתחתן עם אישה ולהביא עמה שני ילדים, הרגיש תמיד שהוא לא מממש את מלוא הפוטנציאל שלו. ימים ספורים לפני ששם קץ לחייו התוודה באוזני אמו שמעולם לא עשה בחייו דבר שבאמת רצה לעשות. ההתאבדות שלו הייתה מתוכננת בקפידה: הוא התאבד על גג משרד האוצר בספוקו, התאבדות טקסית המתבצעת על ידי חיתוך הבטן בפגיון, מול חבריו. מיד לאחר מותו, ב-25 בנובמבר 1970, נכרת ראשו על ידי אחד מחבריו, שלפי הספקולציות היה מאהבו.
המסורת לפני הכל
ההבנה שאתה שונה מהשאר, ההשלמה עם מי שאתה באמת והניסיון למצוא את מקומך בחברה הם תהליכים אוניברסליים שמציבים קשיים בפני להט"בים בכל מקום וזמן - בטח ובטח בשנות הארבעים. אבל בניגוד למה שאפשר היה לצפות, החברה היפנית מתקדמת הרבה פחות ממקומות רבים בעולם ביחסה לקהילה הלהט"בית, כך לפי מייסד הוצאת אפרסמון, איש הספרות יואב רייס (שעבד קודם לכן בהוצאות ספריית מעריב, כנרת זמורה ביתן, מטר ועם עובד).
רייס, שלומד יפנית וביקר ביפן לא מעט פעמים, מספר כי השפה במדינה היא אחד הכלים החזקים להבנת התרבות: "ביפנית אין זכר ונקבה, אין יחיד ורבים, אין בשפה כל מיני תבניות שעוזרות לנו למקם את השיח". ובכל זאת, הכוח הזה לא מנוצל לפריצת דרכים חדשות - אלא דווקא להגנה על המסורת.
בתרבות היפנית הקדומה יחסי מין בין גברים היו דווקא דבר שבשגרה, כל עוד התקיימו בין נזירים במקדשים או בין סמוראים לחניכים שלהם, כמו ביוון העתיקה. הם נתפסו לא כביטוי של תשוקות מוסתרות, אלא כחונכות למשמעת ולחוסן פיזי ונפשי. לאורך השנים חלחלה הסקסולוגיה המערבית לתרבות היפנית, והנורמליזציה של יחסים הומוסקסואליים פסקה - אם כי גם בזמנו של מישימה, יש לציין, ניתן לה הכבוד רק כל עוד היא לא איימה על המסורת: כלומר, כל עוד היא לא באה על חשבון נישואים עם אישה, בסופו של דבר.
היום, מספר רייס, יש אמנם מצעד גאווה בטוקיו, אבל הוא עלוב בהשוואה למקבילו התל-אביבי; קיימים אמנם מועדונים וסאונות לגייז, אבל הסצנה מתנהלת מתחת לפני השטח. "הם יבואו עם עניבות ויחזרו אחר כך לבתים, כי המשפחה והמסורת באות במקום הראשון, חזקות יותר מכל דחף", מספר רייס, "יש נשים נשואות שיודעות שבני זוגן הומואים, אבל הן יקבלו אותם מתוך כבוד להיותו המפרנס בבית וכדי לא לפגוע בכבוד של הוריו".
"וידויה של מסכה" רואה אור בהוצאת אפרסמון, שנוסדה בשנת 2018 על ידי יואב רייס ועל ידי יורי מירון, בעל תואר שני בבלשנות, מתרגם ורופא במקצועו. ספרי ההוצאה נעים על שני צירים: הראשון מהם הוא ציר זמן - סוף המאה ה-19 עד מחצית המאה ה-20. "בתקופה הזו שמו לראשונה בקדמת הבמה את השיח שעסק במהות הנפש ובשאלה מי אני", מספר רייס, "פרויד הציג לרבות את השיח האנליטי, ואנשים החלו להתארגן בקבוצות ובמועדונים שחידדו את תחושת הזהות האישית שלהם וניסו למקם אותה במרחב". הציר השני הוא תמתי - ספרות הקשורה לעולם הלהט"בי, בין אם נכתבה על ידי מחברים ומחברות להט"בים או עוסקת ישירות בנושאים כאלה.
התרבות היפנית כפי שהיא מתוארת ב"וידויה של מסכה" שונה מאוד מהתרבות הישראלית שאנחנו חיים בה כיום. "היפנים הם עם עדין, מדחיק, שלא מבטא את עצמו - ההפך המוחלט מהמוחצנות שלנו", מספר רייס, "יש להם יכולת לקבל הכל - קחו לדוגמא את סצנת האופנה המטורפת בהרג׳וקו - ועדיין, המסורת חזקה אצלם יותר מכל דבר אחר. ובכל זאת, המרחק במרחב ובזמן לא משנה את האקטואליות לקוראים. כל להט"ב שיוצא מהארון שואל את עצמו: מי אני? מה מגדיר אותי? איזה מחיר אני מוכן לשלם בשביל להיות מי שאני? עם כל הפלורליזם, מקונן בנו צורך עמוק להשתייך, שהוא בעצם לגונן על עצמנו".
בתור הוצאה המתמקדת בספרים להט"בים, אתה שם לב לנטייה להט"בית גם אצל הקוראים?
"דווקא לא. האופי של הסיפורים לא מכתיב את הקהל - אני חושב שזה מראה על פתיחות. ובכל זאת, רגש הוא רגש, ומערכת יחסים היא מערכת יחסים; בכל שנותיי לא הצליחו לשכנע אותי שיש הבדל בין מערכות יחסים להט"ביות לאחרות".