ריכרד רש, אחד האמנים הבולטים בעולם המוזיקה הקלאסית, ממש לא נראה כמו טנור טיפוסי. מבעד למסך בשיחת הווידאו בורקות העיניים הכחולות המהפנטות וכמעט קשה להסיט את המבט מהספטום הקטן שמנצנץ בין שערות השפם האדמוני שלו ומקשט את מרכז האף. זה אולי מתאים יותר לכוכב רוק כבד מאשר לכוכב מוזיקת בארוק, אבל למרות שהקהל אמנם קצת שמרן, רש בן ה-39 מספר שהתחום היה במשך שנים "בידי הקווירים" ורוב המוזיקאים בעלי ראש פתוח.
"גדלתי בעיר קטנה באזור הכפרי של בוואריה בגרמניה, הלכתי לבית ספר קתולי לבנים ואני שר מילדות במקהלה", מספר הטנור הגרמני בקול רך ובאנגלית רהוטה. "בעולם מוזיקת הבארוק יש קהלים שונים, כמובן, בברלין למשל הקהל מגיע להופעות בסניקרס אבל במינכן תראה אנשים עם עניבת פרפר".
איך תתאר את הקהל בתל אביב?
"מאוד מעורב. פעם אחת אישה מבוגרת, לבושה כולה בפאר והדר עם תכשיטי ענק, הכתה את ראשו של בחור צעיר בסניקרס שישב שורה לפניה עם התיק שלה בגלל שהוא היה בגריינדר".
רש, אשר מגיל צעיר יועד להיות זמר ומתמחה במוזיקת בארוק, מעיד בגאווה גדולה כי זו הפעם ה-13 שהוא מבקר בישראל, אותה הוא אוהב עד מאוד. "יש לי פה חברים וקולגות", הוא אומר ומספר כי הפעם הגיע לארץ כדי להופיע בפסטיבל באך השמיני שנפתח היום (שני).
מה כל כך מושך אותך בישראל?
"ראשית היא מאוד יפה והאוכל נהדר, אבל האנשים נהדרים בעיקר ויש כאן מיקס מדהים של היסטוריה ואמנות. מהאנשים חוויתי רק אדיבות וחום, בפרט בתל אביב. הם עם ראש מאוד פתוח, ליברלים ורגועים בצורה מסוימת. העיר עצמה אמנם מלחיצה עם כל התנועה והאנשים, אבל האנשים יחסית רגועים וזה נחמד מאוד. בתור מוזיקאי קלאסי המתמחה בתקופת הבארוק אני גם שר הרבה על המקום הזה ועל דברים שקרו בארץ הקודש, אז זה מעניין לראות את המקומות עליהם אני שר במציאות, ועכשיו כשאני שר על המקומות האלו אני גם יודע איך הם נראים ויש לי תמונות שלהם בראש".
במשפט אחד הוא מוסיף כי עבורו, בתור גרמני, זה היה גם מאוד מסקרן להגיע לישראל בפעם הראשונה בהתחשב בהיסטוריה המחרידה של של גרמניה. "הרגשתי שהסבירו לי פנים", הוא אומר. "לאנשים לא היה אכפת שאני גרמני והם חושבים שהעבר האפל היה בעבר. כעת הם פשוט מצפים שההיסטוריה לא תחזור על עצמה, אבל באופן אישי - בואו נהנה מן ידידות בינינו. זה מוצא חן בעיניי".
לאחר שרש עצמו מזכיר את ההיסטוריה, אנחנו לא יכולים שלא לשאול אותו איך הוא מרגיש בתור גרמני על ההאשמות החמורות ברצח-עם שעולות נגד ישראל ברחבי העולם, והאם התעורר בו אי פעם צורך להסביר את עצמו, או אותנו, לחבריו בגרמניה. רש לוקח נשימה עמוקה ומטעים את מילותיו בגמגום קל, כשהוא פותח בזהירות ואומר שמדובר בנושא גדול מאוד.
"אנחנו כן יודעים מה המשמעות של רצח-עם", הוא אומר ונדמה שהנושא מסעיר אותו. "המשמעות היא הניסיון לבצע מחיקה של קבוצה אתנית או לאום מעל פני האדמה. זה מה שהנאצים ניסו לעשות ליהודים ואני לא חושב שזה המצב בעזה כרגע. ככל שאני מכיר ויודע - אף אחד לא רוצה למחוק את הפלסטינים מעל פני האדמה ואף אחד לא רוצה להרוג פלסטינים בשל היותם פלסטינים. במילה הזאת, 'ג'נוסייד', משתמשים לרעה בכל רחבי העולם. זה בעיקר נראה לי קרדום לחפור בו וכלי של פופוליסטים כדי להניע אנשים אמוציונלית מתוך מניפולציה, אז כבר מאוד קשה להתווכח על זה כי אנשים כבר קבעו לעצמם דעה".
רש ממשיך ומתאר מאבק תמידי בניהול ויכוח בנושא במטרה להוכיח כי רצח-עם הוא משהו אחר, אז מיד אנשים מתחילים עם וואטאבאוטיזם (דחייה של דעה בטענה לצביעות והתעלמות ממקרים אחרים רלוונטיים, במטרה לחמוק מביקורת), "כי באמת אנשים עדיין סובלים - וזה באמת נכון".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
כשעולה נושא תנועת "קווירים למען פלסטין", רש מגלגל את עיניו, נזכר במערכון של ארץ נהדרת ואומר שהוא שותף לגיחוך, אם כי הוא בכל זאת מנסה להקשיב ולקרוא על זה, רק כדי להבין את הצד השני. "הם מנסים לקדם נראות של קווירים וגייז בפלסטין, שזה מבורך, אבל הם עושים את זה מתוך הנוחות והפריווילגיות שלהם במערב, איפה שהם חיים בשלום וביטחון", הוא אומר. "איכשהו הם תמיד רוצים לשחרר את פלסטין, אבל שוכחים להוסיף: משלטון חמאס. כולנו רוצים לחיות בשלום, אבל כולנו גם יודעים שזה לעולם לא יקרה כל עוד יש חמאס".
לרש חשוב להביע חמלה וצער על האוכלוסייה האזרחית בעזה, אבל בניגוד לאמנים בינלאומיים רבים הוא לא שוכח ומקפיד להזכיר את אירועי ה-7 באוקטובר האיומים. "הלב שלי שותת דם גם על קורבנות טבח אוקטובר, כל המשפחות שנותרו מאחור, על החברה הישראלית אשר סובלת מהשלכות המלחמה, על אנשים שהוחרמו והפכו אותם למוקצים ברחבי העולם רק בגלל שהם יהודים או ישראלים שגרים במדינת ישראל", הוא אומר. "אני מכיר כל כך הרבה יהודים, נוצרים ומוסלמים, ישראלים ברחבי העולם, שאין להם שום קשר לממשלה, לימין או למתנחלים".
לצד דברים אלה, רש מוסיף הסתייגות בזהירות ואומר שעבורו זה קשה לחוות דעה על הנושא, משום שהוא לא חי כאן. "אני לא יהודי או ישראלי, אבל תמיד חשוב לי לשמוע קול של היגיון והגינות", הוא מסביר. "אין סיבה להתייחס ליהודים ברחבי העולם בצורה הזאת, או לשפוט אותם על הממשלה בישראל, או על כך שישראל מגינה על החברה שלה ועל קיומה. ישראל קיימת, זו עובדה, וחשוב שהיא תמשיך להתקיים".
אינך חושש מפגיעה כלכלית או חרם בעקבות בגלל שאתה עומד לצידנו?
"כמובן שיש צד שמפחד, אבל, איך אומר זאת בעדינות, קל לי לעמוד לצד ישראל - אני פשוט אמן, לא אקטיביסט, ואם אנשים ידברו איתי אני אדבר חזרה. אם אני רואה פייק ניוז או דברי שטנה אני אתווכח, זה קל לעשות. מצד שני, יהיו את אלה שיגיבו לזה ויחליטו שלא לקנות את האלבום שלי או לא להעסיק אותי, אבל זה מחיר קטן לשלם לעומת מה שקורה כרגע. אם להיות כנים – חלק גדול מהאנשים שהם אנטי-ישראל לא מאזינים למוזיקה קלאסית וזה הופך את זה לקל יותר".
רש מנסה בכל כוחו לגשר על הפערים, מתייחס לצד האנטי-ישראלי ואומר שחשוב שלא נשכח להקשיב אחד לשני, כי אם לא מקשיבים אי אפשר להתווכח, לחלוק על, או לגרום לאנשים לחשוב וכתוצאה מכך להתקדם. "אני רק יכול לקוות שהאנשים שמאזינים למוזיקה שלי גם יקשיבו למה שיש לי להגיד".
למרות שעבורו זו ההופעה ה-11 במספר בירושלים, רש מודה כי כל הופעה מרגשת אותו כמו ילד קטן. למרות שהתחנך כקתולי על ברכי אחיו של האפיפיור (מילולית, אחיו של האפיפיור היה המנצח במקהלה שבה שר בילדותו) ריכרד מעיד על עצמו שהוא לא דתי אדוק, ודווקא המוזיקה היא זו שהשיבה אותו אל הרוחניות. העובדה כי המנצח במקהלה היה דמות כה חשובה ובכירה בעולם הקתולי דווקא השניאה עליו את הכנסייה, משום שהוא נחשף אל הפוליטיקה שבה בגיל צעיר.
"המוזיקה החזירה אותי אל הרוחניות של הנצרות וגם היהדות – שממנה היא צמחה", הוא אומר. "אנחנו (הנוצרים) מעין אחים ואחיות שלכם, וירושלים היא ערש התרבות המערבית. אני לא אוהב את מוסדות הדת הנוצרית אבל כן את הפילוסופיה שמאחוריה, ולבוא למקום שממנו היא התחילה זה מיוחד, וזה קסם להופיע בירושלים בשבילי. מדהים להיזכר בדנה אינטרנשיונל שרה על רקע חומות עיר דוד".
היית מופיע גם ברמאללה?
"בהחלט. כמובן שזו שאלה של ביטחון, ואם ישראל תיתן לי להיכנס חזרה אחרי שהופעתי בגדה המערבית, אבל מוזיקה היא כלי חשוב או אמצעי תרבות. מוזיקה מקרבת אנשים בעוד שהחברה או הפוליטיקה מפרידה ביניהם. מוזיקה היא תרופה נגד טירוף ושנאה והיא מלמדת אותך להקשיב. ברגע שלומדים להקשיב, לא רק למוזיקה אלא גם למסרים שבה, מתחילים להקשיב גם לאנשים – וזה לדעתי הצעד הראשון בלחיות יחד בשלום. זה נכון לגבי כל סכסוך – מוזיקה היא שפה אוניברסלית".