"אישה אף פעם לא מדברת על הגוף של עצמה, על להביט שם למטה", אומרת בשיחה עם mako הבמאית יובל קורן, שהמחזה הנשי שהיא עיבדה וביימה, "פותחות", עולה הסופ"ש במסגרת תיאטרון "המשולש" של המרכז הגאה. מדובר בגרסה העברית של הצגת האוף-ברודווי למחזה "זעם קולקטיבי: מחזה על חמש בטי" שכתבה המחזאית ג'ין סילברמן, שעברה 'גיור' בעיבוד לעברית כדי להתאים לקהל הישראלי.
ההצגה מספרת את סיפורה של אישה בשם בטי, שמגייסת 4 נשים נוספות העונות לאותו השם, במטרה להעלות יחד איתה הצגה. דרך ההצגה והדמויות שהן מגלמות, הן מגלות את עצמן במסע מצחיק מאוד. "בבסיס של המחזה יש איזו נשיות ואנושיות כל כך חזקה ועמוקה שכל אחת תוכל להזדהות וזה של כולן. בדידות ושברון לב לא ייחודיים רק ללסביות וכל אישה יכולה להבין את זה. התחושה שאת לא מתקבלת בחברה, בין אם את מזרחית, שחורה, או לסבית - זה הכל אותו השורש", מספרת לנו קורן בהתלהבות ועיניים נוצצות.
קורן (31), בוגרת בית הספר לתיאטרון של סמינר הקיבוצים שגדלה בשכונת ביצרון בתל אביב, מבינה דבר או שניים בתחושות הללו, שכן כילדה היא הרגישה שאינה משתלבת. הוריה, שזיהו את המתרחש בילדותה, ביקשו להעניק לה סביבה אחרת וכך החלה ללמוד אומנות, ובסוף היא הגיעה לבית הספר לאומנויות עירוני א', שם למדה תיאטרון לראשונה.
היא מספרת שהייתה 'טום-בוי' שהעדיפה לשחק כדורגל בשכונה עם הבנים מאשר ללכת עם הבנות לקניון, ונזכרת איך כבר בגיל 14 היא הבינה שהיא איננה כמו כולן, וכי המשיכה שלה לנשים לא הותירה שום מקום לספק. "היה בי משהו לא פתור. עד היום אני זוכרת את הרגע בגיל 14 שבו נפל לי האסימון, בכיתי כל הלילה", היא נזכרת במעין חיוך מבויש, "אבל אז קמתי למחרת ואמרתי – יאללה אני רוצה חברה".
בשנות התיכון היא חוותה אהבה ראשונה עם אישה ומספרת שגם מערכת היחסים הזו הייתה עמוק בארון, זאת למרות שהייתה בבית הספר לאומנויות. במשפחה, המונה עוד שתי אחיות קטנות מלבדה, קיבלו אותה בהמון אהבה, וכשהגיעה לצבא היא נזכרת איך בתור מאבחנת פסיכוטכנית פעלה רבות כדי לשנות את ההשפעה שיש לנטייה המינית על דירוג האיכות של החיילים (קב"א): "ככה מצאתי את עצמי בכל שלב בחיים חיה ונלחמת את המלחמה שלי בתור אישה לסבית".
בשלב מאוחר יותר, במהלך לימודיה בסמינר הקיבוצים, החלה לשאול את עצמה מדוע אין יותר ייצוג לנשים וללסביות על הבמה בתיאטרון? הרי יש יוצרים הומואים עם הצלחה עצומה והמון השפעה. בשנת 2021 היא חברה אל רום רזניק ונמרוד דנישמן, ומתוך עבודה משותפת על טקסט שכתבה חברה לסבית הם הקימו יחד את תיאטרון המשולש ב-2021. "יש לי חברה לסבית והיא בעצם עשתה לנו טריפל בוקינג, וביקשה מכל אחד מאיתנו לביים את הטקסט שלה, וכך, מתוך העבודה של שלושתנו על אותו הטקסט והתכנים הגאים שעלו, הבנו שיש דרישה לתוכן גאה בתיאטרון, וכך נולד תיאטרון המשולש.
"הבנו שאנחנו רוצים להעלות עוד תכנים, שאנחנו לא רוצים לייצג רק אומללות, בדידות, איידס וכמה אנחנו מסכנים וקשה לנו, כמו שהרבה פעמים להט"ב מיוצגים בשנים עברו. רצינו להראות דווקא את הצד המגניב של להיות גאה, של להיות אחר. נכון זה קשה, ויש מאבקים והתמודדויות, אבל זה גם ייחודי ורצינו לייצר מקום שהוא מן מועדון שווה כזה שכל הסטרייטים יגידו שהם גם רוצים להיות שם. רצינו לדבר את החיים שלנו כצעירים, ישראלים, בארץ, וזה מה שמנחה אותנו עד היום", ", אומרת קורן ומוסיפה שבזכות הקורונה היה להם את הזמן לשבת ולהעמיק בנושא ולפתח אותו, אם כי דברים השתנו מאז.
הרבה מאוד מחברי הקהילה הגאה והקווירית הפנו עורף לישראלים מאז פרוץ המלחמה, וההשפעה לא פסחה גם על עולם התיאטרון. "לא קיבלנו אישורים למחזות שרצינו להציג כאן. חלק אמרו לנו ממש בפנים שזה בגלל המלחמה, אבל חלק פשוט נפנפו אותנו. זה בעיקר מורגש מהצד האירופי ויש בזה משהו עצוב. אנחנו הרי באים להפיץ חמלה ואהבה, אלו הם ערכי הקהילה הגאה, אנחנו הקול שצריך לחזק. לפעמים זה באמת מרגיש כמו אנטישמיות וזה מאוד חיזק את הזהות הישראלית שלנו".
עוד היא מוסיפה שאם בעבר בתיאטרון המשולש סברו שהם חלק מקהילה גאה עולמית, לפתע התחוור להם שהם מעל הכל יהודים. "וכמה שאת חושבת שאת מזדהה עם תנועת ה-WOKE, פתאום אחרי פרוץ המלחמה את מבינה שאת לא באמת חלק ואת גם לא רוצה להיות", היא מכריזה. מתוך ההבנה של המורכבות הזו קורן אומת שלא התעקשה מול המחזאית, יהודייה-אמריקאית, שהיא תכריז בריש-גלי על ההפקה ותאמץ אותה באתר שלה.
למרות שחוותה סירובים מסקוטלנד ועד אוסטרליה, מלבד תשוקה אדירה למקצוע, קורן גם מלאה בהודיה, כולל למחזאים שסירבו להעלות את ההפקות שלהם בישראל. "בסוף בסוף, זה מה שגרם לי לשבת ולכתוב. זה מה שדחף אותי לכתוב אותנו כאן בתור ישראלים. זה משהו שאפשר לי לצמוח ממנו", היא אומרת ומספרת כיצד כתבה את העיבוד למחזה הזה, שבמקור מספר את סיפורן של 5 נשים בשם בטי אשר מתקבצות יחד כדי להעלות הצגה, ודרך הדמויות של כל אחת מהן הן מגלות את עצמן ואת הדברים שאף פעם לא מדברים עליהם.
בגרסה בעברית מנהטן הפכה לצפון תל אביב והדמות האפרו-אמריקאית למזרחית. "ניסינו לעשות התאמה של כל דמות למה שקורה בארץ. אישה שחורה הקבלנו לאישה מעדות המזרח, כי שתיהן נלחמות על המקום שלהן בחברה. במקום בוצ'ה מברוקלין כתבתי מוסכניקית מבת-ים - וזה מאוד עובד - זה מרגיש שלנו", היא אומרת ומוסיפה כי באמצעות המחזה ביקשה להנכיח נושאים נשיים שהיא חשה שלא מדברים עליהם מספיק. "מהי מיניות נשית, מדוע אישה אף פעם לא מסתכלת על הגוף שלה, דברים שהם טאבו. הייתי מקבילה את זה למונולוגים מהואגינה המודרני – מחזה נשי שעשה מהפכה משמעותית. זה מדהים לראות את ההבדל בין התגובות של גברים להצגה לתגובות של נשים".
אז איזו בטי את?
"זו השאלה הראשונה שנשים שואלות ואני חושבת שאני בטי 5: טום בוי, עוטה על עצמי שריון, חזקה ולא מתרגשת אבל בפנים אני רכיכה. הדמות הזאת מתאהבת ודרך זה היא מורידה את השריון - וגם אני כך. התחתנתי לפני שנתיים ועברתי עם אשתי תהליך דומה של להשיל את השריון, להתמסר לאהבה, לבית, לזוגיות".
תני עצה טובה לאישה לסבית שכותבת תיאטרון, או לכל בטי אחת.
"העצה שלי היא פשוט לעשות. זה נשמע פשטני ואני יודעת שזה קשה, אבל ליצירה נשית וספציפית יצירה לסבית קשה מאוד לקבל מקום - זה פחות מעניין את העולם. הרבה יותר קשה שידברו על זה, כי זה נחשב 'נחות' בהרבה מובנים. יצירות גבריות או הומואיות נחשבות יותר מתוחכמות ועמוקות, אז לרוב כשאת עושה יצירה נשית ולסבית זה מתויג כנושא לא חשוב. אני מרגישה את זה על בשרי והיו רגעים שזה כמעט שבר אותי, אמרתי לעצמי שכנראה זה לא מעניין אף אחד, אבל גיליתי ככל שהמשכתי ולא ויתרתי שזה כן מעניין, ויש קהל, ויש המון נשים צמאות לתוכן לסבי, צריך פשוט להתגבר על זה, לכתוב ולייצר ולהאמין שזה יקרה – שייתנו מקום גם אם זה לא קל".
תגובות