"היום החלטתי להפסיק להילחם, להפסיק להשמיד את המכתבים האלה. היום אני כותבת לך מכתב לתפארת, הילי. כן, בראש שלי. אני לא מתכוונת לשלוף דף ועט כמו פעם, גם לא מחשב נייד. אולי זה עוד יקרה מתישהו. לא עכשיו. עכשיו אני כותבת לך בראש. אבל בראש, או בלב, אני לא מקמטת ולא חותכת לחתיכות קטנטנות ולא מעלה באש ולא זורה את האפר לרוח. לא. היום אני אתן לאותיות האלה חיים. ולא רק לאותיות".
כשאורית כורעת ללדת היא כותבת בראשה מכתב להילי, בחורה שאיתה חלקה קשר מיוחד בעבר ודרכיהן נפרדו לאחר תאונת דרכים קשה שאת נסיבותיה היא מתקשה לזכור. עתה אורית חיה בקליפורניה עם זוגתה ומתמודדת עם דיכאון אחרי לידה. בעיני רוחה היא צופה בחייהן של הילי ושל אישה נוספת, ומה שנדמה כהזיה, כבריחה מהמציאות, מתברר גם כמפתח לריפוי אישי.
"יד ענקות", הרומן החדש של פלג, מתפרש על פני 328 עמודים במהדורה הדיגיטלית ומונה את חוויותיה של הגיבורה בשברי שברים. מתוכם מתבהרת לקוראות התמונה הגדולה, המבוססת על חוויותיה של פלג מהחיים: לידה קשה, דיכאון אחרי לידה, התמודדות עם גוונים שונים של אהבה וחברות, גאווה והורות לסבית. ככל שמתקדם הרומן נחשפים פרטים נוספים לגבי חייה.
"אני קוראת לזה ספירלי, את תמיד צוללת לתוך עומק נוסף", אומרת פלג (55) בשיחת וידאו מביתה אשר בסנטה קרוז, קליפורניה על הרומן החדש. בין שלל התיאורים הססגוניים ניכר בטקסט סוג של שיר הלל גם למקום מושבה הנוכחי: קליפורניה, על דרכיה המתפתלות ונופיה עוצרי הנשימה. "הקשר ביניהן נותק אחרי תאונת דרכים, וכל פעם היא רואה יותר ויותר מהחיים של אותה חברה הילי, ומבינה יותר ויותר דברים לא רק לגביה אלא גם לגבי חייה שלה עצמה".
פלג, סופרת ומתרגמת שנולדה וגדלה בקריית חיים ואחרי הצבא עברה לירושלים כדי ללמוד תולדות האמנות, היא אקטיביסטית שעל שמה רשומה הפעילות שהובילה לבסוף להקמת הבית הפתוח בירושלים. היא יוצרת תוכן לסבי בעברית מאז שנות ה-90, לאחר שיצאה מהארון באמצע אותו עשור וכתבה טור גאה במגזין "את" תחת שם העט דנה גל, ולאחר מכן דנה ג'. את הטור כתבה כעשור עד 2006, ועוד לפני כן, בשנת 2000, פרסמה את קובץ הסיפורים הלסביסי, אחד מהראשונים בישראל, "תאנים, אהובתי", ולאחר מכן את הקובץ "אשתתי".
במקביל לכל אלה ולעבוד במגזינים נוספים כמו "הזמן הוורוד", פרסמה פלג כתבות בנושאים שונים בשמה המלא, וכך ניהלה בעצם שתי פרסונות מקצועיות בו זמנית. "פרסומים קווירים לסביסים פרסמתי בשם דנה ג' וכל השאר בשם המלא דנה פלג. אבל בקהילה בירושלים ובתל אביב הייתי מוכרת לפעמים פשוט בתור ג'".
כשפלג מזכירה את ימיה בירושלים קולה הרך ממילא הופך לרך עוד יותר, ובמן חיוך של ערגה היא נזכרת בקהילה שפעלה אז בירושלים ומתארת תקופה שבה היה לה כיף ומשמעותי: תא הסטודנטים "העשירון האחר", בית הקפה "תמול-שלשום" של דוד ארליך ז"ל שבו היו נפגשים, מועדון ה-Q שאליו היו יוצאות לרקוד והופעות דראג: "אני לא בטוחה איך זה היום", היא אומרת. "אז היו קוראים לזה הומו-לסבי והיום זה נקרא להט"ב. הייתה אז קהילה קטנה ומלוכדת".
תוצאה של שידוך יהודי
לארצות הברית עברה פלג בשנת 2015 בעקבות האהבה, לאחר שהכירה את זוגתה מימי בתל אביב בשידוך דרך רבקה, חברה משותפת, אותה הכירה במסגרת קבוצת נשים ביסקסואליות ולסביות בירושלים. רבקה חזרה לארצות הברית כדי ללמוד בסנטה קרוז וכך הכירה את מימי, שחשבה שהיא תהיה שידוך מצוין לפלג.
"זה בעצם היה שידוך יהודי", צוחקת פלג עם נימה של אמת. "מימי הצטרפה לרבקה לביקור בארץ ונפגשנו בבית הקפה 'תמול-שלשום', בלי שהיה לי מושג שמדובר בשידוך מראש. רק לקראת סוף המפגש אמרה לי מימי שהיא מעוניינת בי". בתחילת הקשר עברה מימי לישראל כדי לגור עם פלג ולאחר כמה שנים, בשנת 2015, הן חזרו לגור יחד בארצות הברית שם הן חיות עד היום.
הרומן החדש נולד מתוך שברי חוויות אישיות של פלג, ביניהן לידה קשה וטראומטית, כפי שמתוארת בספר. "החלק הראשון של הלידה מבוסס ב-80% על יומנים ומכתבים שכתבתי תוך כדי התקופה, אבל הרומן החל בערך שנתיים אחר כך, כאשר החלמתי, ואז נכנסתי לשגרת חיים. נפגשתי עם חברה והבנתי שיש דברים שצריכים לעלות על הכתב וכך בעצם התחלתי לכתוב את זה. עד אז כתבתי רק סיפורים קצרים, אבל פתאום כל היומנים והמכתבים התחברו לי לסיפור אחד. הרגשתי שיש לי עלילה משמעותית והסיפורים לאט לאט התחברו. כמובן עבדתי עם העורכת לילך גליל, אבל זה כבר היה בשלב שהמשכתי את זה בתור רומן ולא סתם מקבץ של 'הסיפורים האלה'".
פלג מספרת שהעבודה על הרומן הייתה כמו הריון ארוך. תוך כדי כתיבתו היא הייתה צריכה לנהל קריירה, עבודה, חיי משפחה, זוגיות והורות, וזאת היא עושה בהצלחה יתרה. היא זכתה בפרס עיטור אנדרסן על תרגום הספר "אנה ואיש הסנונית" לאנגלית, ואחראית לתרגום של שירה וסיפורים קצרים מעברית לאנגלית.
למה בחרת לפרסם את הרומן בעברית?
"הבחירה נעשתה מעצמה אבל עברית יותר טבעית לי. כל כך הרבה דברים בספר קשורים לזהות ולתרבות הישראלית. הוא נע בין ישראל לארצות הברית, והגיבורה מונעת במחשבות והרגשות שלה מכל הדברים שהיא גדלה עליהם, יחד עם החיים בארצות הברית. זה היה נכון מהרבה בחינות לפרסם בעברית, אבל עכשיו אני עובדת על תרגום לאנגלית".
זה לא הספר הלסבי הראשון שלך. איך ספרות לסבית מתקבלת אצל הקהל הישראלי?
"הייתי יותר קוראת לזה 'לסביסית' כי זה גם התייחסות לזהות ביסקסואלית גם אם הזהות הזו יותר נוטה להיות לסבית. הספר הראשון "תאנים, אהובתי", היה אחד הספרים החלוצים בתחום ואפילו התקבל בהתלהבות מאוד גדולה".
פלג מספרת שגם הקובץ השני שפרסמה, "אשתתי", קיבל תגובות טובות, אך הוא הגיע לעולם בתקופה שהשיווק היה לה יותר קשה ולכן לא זכה לחשיפה שלה לדעתה הוא ראוי. כשהיא סוקרת את יצירתה לאורך השנים פלג מתארת כיצד היא עוסקת בשלבים שונים בחייה של אישה לסביסית. "הספר 'יד ענקות' עוסק בכל השלבים בחייה של אישה לסבית", היא אומרת. "הוא גם מדבר על הורות לסבית וזוגיות, אבל גם על השלב של לסביות צעירות שיוצאות מהארון, ההתמודדות עם ההורים, וגם על השלב של התאהבות בחברה טובה, או חבר טוב אם אתה גיי, שזה גם חלק מתהליך היציאה מהארון".
כאשר פלג מזכירה את היציאה מהארון וההתמודדות עם ההורים פניה מתכרכמות מעט, אבל היא ממשיכה עם סוף טוב לסיפור. "אכן זה היה קשה", היא אומרת. "אני באה ממשפחה לא דתית או שמרנית, אבל ההורים שלי באו מרומניה הדיקטטורית, ובשבילם כל מה שמתבלט, חריג או יוצא דופן עורר קושי. לא היה שם משהו הומופובי אידיאולוגית, הם רק רצו מה שטוב בשביל הבנות שלהם ובאמת היה להם קשה עם זה. הם עשו מאמץ כי הייתי חשובה להם ולכן בסוף הם קיבלו את זוגתי כפי שקיבלו את בעלה של אחותי – באהבה גדולה. כשאמא שלי הייתה קונה לי חולצה היא הייתה קונה גם לה. במידה מסוימת הפנמתי את הפחד שלהם, אפילו שיצאתי מהארון בשנת 2000, זו עדיין הייתה תקופה לא פשוטה".
אנשים עדיין קוראים ספרים?
"כן, מלא. יש קבוצות, מועדוני קריאה, יש הכל. השאלה היא איך הם נמכרים וזה סיפור אחר, אבל אנשים כותבים ואנשים קוראים. ספרות ותיאטרון הם הז'אנרים הכי עתיקים ויש להם עדיין כוח".
ספק אם זה באמת מכוונת תחילה, אך מקריאה מדגמית ניכר שהיצירה של פלג נמנעת מכל אזכור פוליטי וספרה יכול היה להיכתב בכל זמן. כשאנחנו מבקשים לברר איפה היא עומדת בתור ישראלית-אמריקאית בשנה גורלית כמו שנת הבחירות הנוכחית, היא נמנעת מתשובה חד משמעית ומוסיפה שזו תקופה קשה ומורכבת להיות ישראלית. כשעולה השאלה על החוויה כיום בתור ישראלית-אמריקאית, בימים שלאחר 7 באוקטובר, משתררת שתיקה מעיקה וניכר שהיא בוחרת את מילותיה בקפידה. "זו תקופה קשה. אני לא מסתירה שום דבר", היא אומרת. "אף פעם לא הסתרתי את הזהות הישראלית שלי – כמו שאני לא מסתירה את זה שאני ביסית או חיה עם אישה, יש אנשים שמרגישים המון פחד, אני לא. זה עניין של תחושות אישיות".
יש משהו שתרצי למסור לקוראות בישראל ולסופרות לסביות צעירות?
"זה נשמע כמו קלישאה אבל פשוט להיות אמיתית עם עצמך. אני לא בקיאה במה שקורה בארץ בתחום, אבל פשוט תכתבי ותשלחי לפרסומים, תלכי לסדנאות, תלמדי כתיבה יוצרת, תיצרי מערך תמיכה ותקבלי פידבקים. הכי חשוב להיות אמיתית. יש את הציטוט של אוסקר וויילד: 'תהיו עצמכם. כל השאר כבר תפוס'".