טקס האוסקר ה-95 עבר בשלום, ואחריו לא מעט רגעי שיא. אחד הבולטים שבהם הוא הזכייה של השחקן ברנדן פרייזר על תפקידו בסרט "הלווייתן". זה היה קאמבק מרשים אחרי שנים ארוכות בהן הכוכב-לשעבר עמד מחוץ לאור הזרקורים, וזו גם הייתה זכייה מוצדקת: הוא בכנות פשוט נהדר בסרט הזה. אבל ישנה בעיה שמפריעה לרבים בזכייה הזאת, במידה רבה של צדק: ברנדן פרייזר הוא שחקן סטרייט שמגלם גבר הומו, וזוכה על בפרסים כך. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. למעשה, עד היום רק שחקנים סטרייטים זכו באוסקר על גילום דמויות להט"ביות.
הבעיה לרוב אינה בשחקן עצמו – לעיתים, שחקנים סטרייטים עושים עבודה יפהפייה בגילום דמויות מהקהילה הגאה. אוליביה קולמן גילמה את המלכה אן ב"המועדפת" כלסבית מודחקת, עשתה זאת בצורה בלתי נשכחת וזכתה על כך באוסקר מוצדק; פיליפ סימור הופמן היה אחד השחקנים האמריקאיים הגדולים וזכה באוסקר על הופעתו הנפלאה ב"טרומן קפוטה". כשחושבים על זה, כמעט כל שנה שחקן כלשהו מועמד לאוסקר על דמות מהקהילה הגאה, וברוב המוחץ של המקרים השחקן הזה יהיה סטרייט וסיסג'נדר.
הרשימה מתארכת ומתארכת: ג'ייק ג'ילנהול והית' לדג'ר בתפקיד הבוקרים הנאהבים מ"הר ברוקבק"; אל פאצ'ינו בתפקיד השודד ההומו מ"אחר צהריים של פורענות"; ניקול קידמן בתפקיד וירג'יניה וולף הקווירית ב"השעות". עבור קייט בלאנשט, למשל, כבר מדובר במאורע שגרתי: אחרי "קרול" הלסבי, בלאנשט הועמדה לאוסקר על "טאר – המנצחת", שם גם גילמה מנצחת קונצרטים לסבית. והיא עושה עבודה מצוינת בתפקידים האלה.
לא כולם עד כדי כך טובים. רמי מאלק מ"רפסודיה בוהמית" זכה על גילום פרדי מרקורי, מה שמכעיס רבים עד היום. לא רק בגלל שהוא סטרייט, אלא בעיקר בגלל שהוא פשוט לא היה כל כך טוב. וזה מבאס, אבל לא פוגעני במיוחד. זאת לעומת השחקן ג'ארד לטו, שהתפקיד שלו ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" העלה סוגייה חדשה למחלוקת: לטו הסיסג'נדר גילם אישה טרנסג'נדרית חולת איידס. כשהתפקיד משך את תשומת לב המבקרים המהללים ומעניקי הפרסים, הקהילה הגאה הרימו קול זעקה מוצדק. למה גבר שמגדיר את עצמו כגבר, כמו ג'ארד לטו, פשוט ישים פאה ושמלה ויגלם אישה טרנסית, ואז עוד יזכה על כך לשבחים? יש נשים טרנסיות שעושות את זה כל יום פשוט מפני שאלו מי שהן, וחלק מהן שחקניות שישמחו להתלהק לסרט בפרופיל גבוה כמו "מועדון הלקוחות של דאלאס".
למעשה, כבר כמה וכמה שחקנים היו מועמדים לאוסקר ואף זכו על תפקידים של טרנסג'נדרים, כמו כריס סרנדון על "אחר צהריים של פורענות", הילארי סוואנק על "בנים לא בוכים", פליסיטי הופמן על "טרנסאמריקה", אדי רדמיין על "הנערה הדנית". ומכל השחקנים שגילמו דמויות טרנסיות והועמדו על כך לאוסקר, אף אחד מהם לא היה טרנס בעצמו. למעשה, אף שחקן או שחקנית מהקהילה הטרנסית לא היה מועמד לאוסקר עד היום. היחידה שהתקרבה לכך הייתה דניאלה וגה על הופעתה בסרט "אישה פנטסטית", שזכה בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר ב-2018.
זאת לא בעיה בגלל שהאוסקרים עד כדי כך חשובים כשלעצמם; זאת בעיה בגלל שהאוסקרים משקפים את הוליווד המיינסטרימית, ורובנו, סטרייטים או לא, מחוברים למה שהוליווד מוכרת לנו. רבים מאיתנו לומדים על קהילות שונות מרחבי העולם דרך הקולנוע, וגם אם שחקנים סטרייטים רבים יודעים לגלם דמויות להט"ביות יפה מאוד, זה התפקיד שלנו לתווך את הנרטיב בתנאים שלנו. בסוף - אנחנו יודעים לספר את הסיפור שלנו יותר טוב מכל אחד אחר.
שחקנים גאים מועמדים וזוכים באוסקר לעיתים מאוד נדירות. למעשה, רוב השחקנים הגאים שהיו מועמדים לאוסקר יצאו מהארון רק אחרי שהגיעו למועמדות: ג'ודי פוסטר זכתה בשני אוסקרים ב-1989 וב-1992, אבל יצאה מהארון רק ב-2007. אליוט פייג' היה מועמד לאוסקר על תפקידו ב"ג'ונו" לפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר, ויצא מהארון כגבר טרנס אחרי יותר מעשור.
יוצא דופן הוא איאן מקלן הבריטי: אחד השחקנים המוערכים ביותר בעולם, שיצא מהארון ב-1988 והיה מועמד ב-1999 לפרס האוסקר על "אלים ומפלצות". זו הייתה הפעם הראשונה בה גבר הומו מועמד על תפקיד של גבר הומו, ומאז הסטרייטים זכו כמעט בלעדית בתפקידים הגאים והיוקרתיים.
הבעיה היא לא השחקנים שמשתתפים בסרטים האלה, אלא בסרטים עצמם. ברנדן פרייזר ב"הלווייתן" לא רק מגלם גבר הומו: מדובר בהומו ששוקל מאות קילוגרמים, חי חיים בודדים ועצובים, וגורלו – בלי ספוילרים – מר. במובן הזה, הופעתו לא שונה משמעותית מזו של טום הנקס ב"פילדלפיה", שזיכתה אותו באוסקר ב-1994 על תפקיד של הומו שגוסס מאיידס. הנקס היה נהדר ונאם נאום ליברלי יפהפה; טוב שהיה לנו את "פילדלפיה", אבל הוא מייצג קולנוע גאה מהסוג שראוי להמשיך ממנו הלאה, ולו בגלל שמיצינו. סרטים מדכאים, ריאליסטיים ושוברי לב על קווירים מעוררי הזדהות ואמפתיה שבכל זאת נענשים על השונות שלהם ומוצאים את מותם בעקבותיה.
השינוי מגיע גם לקולנוע, הבעיה היא שהוא לא בא מהר מספיק. שרתי הסטרימינג מתמלאים בקומדיות רומנטיות קוויריות מתוקות, עם דמויות גאות מורכבות, מצחיקות ומעניינות כמו טייטוס מ"קימי שמידט", פוסיי מ"כתום זה השחור החדש" ואלקטרה מ"פוזה". יש עוד דרך ארוכה עם דוגמאות טובות מספיק מהמסך הגדול (הקומדיה הרומנטית "אין גברים כאלה" הייתה ניסיון טוב שכשל בקופות וזכה לתגובת נגד רעילה במיוחד – אבל היי, הוא לפחות ניסה).
ברמה הייצוגית הזכייה של פרייזר אולי מייצגת עמידה במקום, אבל אפשר לראות שגם האוסקר מתחיל להבין שהעולם עגול. הזכייה של "אור ירח" ב-2017 הייתה היסטורית מבחינות רבות, בין השאר בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה בה סרט שעוסק בלעדית בדמות קווירית זוכה בפרס הסרט הטוב ביותר; בשנה שעברה השחקנית אריאנה דבוס זכתה על הופעתה ב"סיפור הפרברים", והייתה לשחקנית הקווירית הראשונה שהגיעה למעמד כשהיא מחוץ לארון. והשנה, סטפני שו עשתה היסטוריה והייתה לאדם הקוויר השני שמועמד לאוסקר על תפקיד של אדם קוויר (אחרי מקלן).
ברנדן פרייזר הוא שחקן טוב שעשה עבודה מצוינת ב"הלווייתן", וזכה עליה באוסקר בצדק, במה שייזכר עם השנים כקאמבק מרגש של שחקן שהוליווד לא תמיד התייחסה אליו כראוי. באותה נשימה, ראוי לקוות שהוליווד תזכור שישנם לא מעט שחקנים גאים שמכירים את ההוויה הגאה מבפנים, ויוכלו לעשות עבודה טובה לא פחות – ואולי אפילו יותר – מהשחקנים הסטרייטים המצליחים ביותר. יש סיבה שבגללה רבים כל כך אוהבים את האוסקר, וזה לא רק בגלל הסרטים שזוכים בו – זה בגלל האנשים שעולים לבמה כדי לאחוז באותו פסלון מוזהב. ראוי לראות עוד אנשים, מכל הסוגים, זוכים בו. לא בחסד, אלא בזכות.