"אני הומו הומוגני, לא ביסקסואלי ולא א-בינארי", מכריז בתחילה האמן, הסופר והקולנוען זוכה הפרסים יוסי וקסמן, שספרו החדש, ה-10 במספר, "כמו הליצן מהשיר של פורים", יצא לאחרונה לאור בהוצאת קתרזיס. קשה להמעיט בחשיבותה של האמנות הלהט"בית שיצר וקסמן על פני שלושה עשורים במגוון פלטפורמות. החל מציור, דרך סיפורת קולחת וציורית וכלה בקולנוע - מעיין היצירה שלו רק נובע עוד ועוד. בקולו הייחודי, הוא מצייר דמויות גרוטסקיות שכולנו מכירים ומנציח נרטיבים שונים בעלי קורטוב ביקורת חברתית נוקבת.
וקסמן (65) הוא אחיה של השחקנית ענת וקסמן, ומעצב שותף במשרד לעיצוב מסחרי שעבד עם המותגים הגדולים ביותר במשק והמוזיקאים המובילים בישראל. עם בן זוגו מזה 38 שנים הוא גר בכפר האמנים עין-הוד על יד חיפה, ומציג שם בגלריה לאמנות את האמנות הויזואלית פרי ידיו. בספרו החדש, שנכתב לפני 20 שנה אך רק כעת יוצא לאור, הוא מתמצת בין השורות הוויה ישראלית נצחית אשר שוררת בעולם שהוא בורא. הוויה של שואה ושל ניצול, של גאולה ושל זוועה.
גיבור הספר החדש הוא צעיר אשר שומע את קולותיהם של הדודים היהודיים המתים אצלו בראש, והם מצווים עליו לרצוח, או לפחות כך הוא טוען. הוא מתחיל את מסע ההרג שלו בלרצוח זקנה ניצולת שואה בעלת סוד נורא. לאחר מכן הוא מתנחל בביתה, לובש את בגדיה ופוגש את חברותיה במקומה, וכך בעצם מתחילה העלילה, עם שלל דמויות המייצגות פנים שונות בחברה הישראלית: זוג מאוהב ברחוב, נהג מונית וולגרי, כך עוד ועוד קורבנות מוצאים את מותם מידיו של מי ששומע את קולותיהם של הדודים היהודיים שחוו שואה.
ספר על רצח בדם קר - לא קצת מטרגר בעולם של אחרי 7 באוקטובר?
"זה ספר שנכתב לפני עשרים שנה אך הוא מדבר על הגורל היהודי הנצחי", פוסק וקסמן בחיוך מסביר פנים, כאשר השיער הלבן שלו ועיניו הבורקות משווים לו מראה של מספר סיפורים מקצועי, משל היה דמות בסיפור שאינו נגמר. "הרי הגיבור רוצח זקנה ניצולת שואה, לובש את בגדיה והופך להיות היא בעצם", הוא ממשיך. "זה ממש כמו הישראלים כיום - כל דבר זה שואה: האנטישמיות גואה? זה שואה! אנחנו מתרצים כל דבר נוראי שאנחנו עושים, כי פעם הרגו אותנו ושמו אותנו בגזים, ועל זה הספר מדבר. ברגע שהוא רוצח אותה ומתנחל בבית שלה, יש לו את הקולות של הדודים היהודים שאומרים לו מה לעשות. יש פה גם את המשחק של המגדר: גבר צעיר לובש את בגדיה של ניצולת שואה, והופך להיות היא".
וקסמן מעיד על עצמו שבכתיבתו הוא "מאוד דראג קווין". הרבה מהגיבורות בספריו הן נשים, והוא דובר את קולן באופן טבעי לגמרי ונהנה מזה. "אני, בתור המיעוט הקטן, מבין את המיעוט הגדול, כשהמיעוט הגדול זה נשים", הוא מסביר. "אנחנו חיים בסביבה מאוד שוביניסטית וזה קשה". וקסמן ממשיך ומתאר כיצד הדראג קווין היא בעצם חלק ממנו, חלק מהמשחק של המין ההומוסקסואלי. "זה קשור בהבנה שלנו את המין השני - אני מעריץ נשים, אני לא רוצה לשכב איתן".
"אנחנו נתנו לדיקטטורה הזאת לפרוח לידינו"
וקסמן מסביר כי הספר החדש הוא למעשה חלק שני לספר "ליבשן", שיצא לפני 20 שנה (2004) ומתאר רומן חושני בין גבר בן 40 לאישה ניצולת שואה בת 80. "הספר החדש הוא תמונת מראה שחורה לספר הקודם, שבו יש עיר עילית ועיר תחתית. העילית משולה לתל אביב, התחתית משולה לעזה, וביניהן הר אשפה ענק ומחסומים. העיר התחתית מופגזת והרוסה, ויש עורבים מרושעים המשחרים לטרף בין משוריינים שרופים כמו בבאב אל וואד. קראתי את הספר שוב אחרי 20 שנה שכתבתי אותו ושום דבר לא השתנה – נורא קל לנו לתרץ תירוצים וכאילו מותר לנו הכל. כמובן שהצד השני עשה דברים איומים, זה ברור לי, אבל מה רוצים שיקרה אחרי 50 שנה שמאמללים עם אחר? בואו נגיד את האמת".
אז מה שאתה אומר בעצם מצדיק טרור?
"חלילה וחס! כל מה שאני אומר זה שאני יכול להבין למה יש שתי ערים והפרדה. הכי קל להגיד 'הנה צדקנו הם נבלות', אבל נראה אותנו אם יסגרו אותנו במחסומים 50 שנה, ואם האישה צריכה ללדת יגידו לה במחסום לא אין לך אישור תעשי אחורה-פנה. הצד השני לא פחות מנוולים מאיתנו, שאף אחד מהם לא קם ואמר שחמאס הם זבל, אבל הם לא אומרים את זה כי הם חיים בדיקטטורה איומה. אנחנו נתנו לדיקטטורה הזאת לפרוח לידינו, במקום שניתן יד לשוחרי השלום וניתן את ההזדמנות, עשינו ההיפך: נתנו כסף לחמאס כדי להחליש את אבו מאזן. אני יודע שהם מנוולים איומים, אבל ביניהם יש כאלה שרוצים שלום לפחות כמוני, ואיתם צריך לעבוד. אני לא פוליטיקאי ברוך השם, להגיד שיש לי פתרון? אין לי. אני רק יודע שאנחנו לא יכולים להיות טלית שכולה תכלת: גם המתנחלים שרפו בית על יושביו".
כשאנחנו שואלים אם אינו חושש להביע דעות כה נחרצות בעידן הנפיץ שבו אנחנו חיים, וקסמן מסתייג ואומר שהצהיר שהם נבלות, אבל הוא עדיין מנסה להבין את המקום שממנו הם באים. "אני לא מדבר על חמאס הפסיכופתים, אלא על האנשים בגדה", הוא מסביר. "זה כואב לי. אני גר בכפר האמנים עין-הוד, וחיפה היא מופת לדו-קיום בין ערבים ליהודים. לאנשים האלה שאני אוהב מאוד, שלצידם אני רוצה לחיות, יש קרובי משפחה בגדה ובעזה. יש פה טרגדיה גדולה ואי אפשר להתעלם מזה כי היא הטרגדיה שלנו". וקסמן מזכיר שוב את הר האשפה שמופיע בספר החדש ומסביר שאנחנו מטאטאים הכל אל הר האשפה הזה וחושבים שאפשר לשכוח מזה, אך לא כך הדבר. "אם לא נחיה פה בדו-קיום הלך עלינו".
אז איך אתה רואה את העתיד?
"אני באבל על הארץ שלנו, על בארי, על הצפון. יש לי חברה בת 90 ממטולה מפונה - מדוע היא צריכה לסיים את חייה כך? הממשלה הזו הרסה הכל, וזה לא קשור לפוליטיקה, אני לא איש פוליטי, אני איש של נפש וכך אני גם באמנות שלי. אני מתאבל על נפש האדם - אנחנו בסיטואציה כל כך קשה - עזה נמצאת לא רחוק פה לידינו. יש שתי אפשרויות להסתכל על העתיד: להיות אופטימיים או ריאליסטים. היהודים הם אופטימיים מטבעם – אני רוצה לראות את זה בתור חבלי משיח - מי שמאמין שהמשיח יגיע הוא אופטימי מטבעו ואני כן רוצה להאמין שיהיה טוב בארץ הזאת. רואים את זה בחיפה, הרי מי מקבל את פניך במיון פה? רופאה ערבייה. ככה אני רוצה שזה יהיה בכל מקום".
"תצאו מהארון, תשתחררו, שימו זין על העולם"
עם הכמיהה האופטימית לדו-קיום, וקסמן משתף שסבתו האשכנזייה גדלה בחברון עד 1948, אז גורשה משם עם פרוץ מלחמת העצמאות. לאחר כיבוש חברון מחדש, סבתו הדתייה כמהה יותר מכל לפגוש את חברותיה הערביות מחברון וביקשה מאביו שייקח אותה דווקא לשם, ולא לכותל. הוא מוסיף בחצי קריצה שמי שעוסק באומנות חייב להיות אופטימי ואידיוט: "הרי אם אתה לא אידיוט ואופטימי אז מה פתאום כתבת ספר? מי לדעתך בכלל יקרא אותו? אתה חושב שהוא יצליח? זו אופטימיות".
אנשים עדיין קוראים ספרים?
"פחות מבעבר, אבל בזכות שחברתי להוצאת קתרזיס, שבה הגיל הממוצע של הצוות הוא 30, הם הביאו לי קוראים צוציקים בני 20 ומעלה וזה נורא כיף הסימביוזה הזאת; אני מלמד אותם והם אותי. זו הנאה צרופה, כי אני מרגיש כאילו קיבלתי נשיקה מהנצח - כשאני אהיה אפר ואבק הם יהיו בני 50+".
וקסמן נולד ביפו בסוף שנות ה-50, בן להורים דור שמיני בארץ. בגיל שבע עבר לירושלים שם גדל, ושם גם השלים את לימודיו באוניברסיטה העברית ובצלאל. את יצירתו הספרותית החל לפרסם בגיל יחסית מאוחר (36), עם שני ספרי ילדים אותם פרסם בהוצאת כנרת (כיום כנרת זמורה ביתן). הוא מספר שמעולם לא 'נאלץ' לצאת מהארון וכבר בגן טרום חובה הוא זוכר שהיה מאוהב בחברו לגן. הוא מתחרט שלאמא שלו מעולם לא הספיק לספר לפני שנפטרה ועם אביו, למרות שידע, לא דיבר על כך: "זה היה דור אחר".
לאחרונה שיתף יוסי את עוקביו בפייסבוק בפוסט מרגש על המלחמה הפרטית שלו, בין המלחמה הלאומית שכולנו שרויים בה, ובו סיפר על בן זוגו מזה 38 שנים, אשר נאבק עם מחלת הסרטן. את יגונו הפרטי ואהבת הארץ שטח בפיהם של מקהלת דמויות "הדודים היהודים" בספר החדש, זו שהתנחלה במוחו הקודח של גיבור הסיפור. את בן זוגו פגש אי אז בגן העצמאות ומיד הם שכבו - יום למחרת כבר העביר אליו מברשת שיניים.
האם יש לך עצה להומואים צעירים?
"אני מחוץ לארון כבר 2000 שנה - והאמת מנצחת בסוף. עצה? לא לפחד. לצאת מהארון כמה שיותר מהר. מי שיאהב אותך יאהב אותך ומי שלא - לא. להגיד הכל, לא לבלוע כי אחרת חוטפים סרטן. תצאו מהארון, תשחררו, שימו זין על העולם. אני בכיתה ז' התחפשתי לליזה מינלי".