שנת 2015 מסתמנת בדיעבד כאחת השנים המשמעותיות ביותר בתולדות הקהילה. זו הייתה השנה שבה אושרו נישואים גאים בארה"ב, השנה בה מושיקו יצא מהארון שבר את האינטרנט, והשנה שהצליחה להעניק לקהילה הטרנסג'דרית לפחות חלק מתשומת הלב שמגיעה לה. גם עולם הקולנוע מצטרף לגל המהפכני, ואחרי "לאהוב אותה", מוקרנים כעת בקולנוע שני סרטים להט"ביים בולטים במיוחד – "הנערה הדנית" ו"קרול".
הנערה הדנית
סרטו החדש של טום הופר ("נאום המלך", "עלובי החיים") מבוסס על שני ספרים – "הנערה הדנית" של דיוייד אברשוף, ו"מגבר לאישה", קובץ יומניה של לילי אלבה, אחת הטרנסג'נדריות הראשונות בהיסטוריה שעברה תהליך כירורגי מלא לשיוך מגדרי מחודש (מה שנקרא בעבר "ניתוח לשינוי מין"), והדמות הראשית בסרט. הסרט עוקב אחר חייהם של איינר וגנר (אדי רדמיין), צייר נוף דני, ואשתו האמנית גרדה (אליסיה ויקנדר), ומלווה אותם מרגעי ההבנה הראשונים של איינר אודות המגדר שלו ועד לתקופה שאחרי הניתוח, שעלה ללילי בחייה.
מעבר להיותו אחד הסרטים האסתטיים ביותר שמוקרנים כרגע, "הנערה הדנית" מצטיין גם ברגעים כובשי לב, שישברו גם את הצופה הציני ביותר. אדי רדמיין מצוין בתפקיד לילי, ומגלם אותה בצורה כה אמינה ומרגשת, שכבר קשה להאמין לו כשהוא לובש בגדי גברים. אך עם כל הכבוד לרדמיין, אליסיה ויקנדר שלצדו מצליחה לגנוב את ההצגה, ואף להאפיל עליו. גרדה מהפכנית לא פחות מלילי, ומסמלת באותה מידה את המהפך שמתחולל לאורך הסרט, והיא נאבקת בנחישות ואומץ על זכותה של לילי לחיות את חייה בדרך הנכונה לה ביותר. לילי והיא הן שתי נשים חופשיות בעולם מלא מסגרות.
אולם בהשוואה לסרטים אחרים שעוסקים בזהות, מיניות ומגדר, "הנערה הדנית" נופל למלכודות מלודרמטיות של סרטי הדרמה הקלישאתיים ביותר. זהו סרט דרמה טוב, אבל הוא נותר תמים וראשוני מדי ביחסו לנושאים המורכבים שהוא מציג. הניסיון שלו לא לפגוע ברגשות הצופים הוא גם נקודת החולשה המרכזית שלו. סיפור האהבה הזה, שנעשה במהירות סיפור על אהבה חברית, כמעט נטולת רומנטיקה, מציג את לילי כקדושה מעונה, שבמותה ציוותה לנו נאורות וקדמה.
קרול
גם הסרט החדש של טוד היינס, שביים בעבר את "אני לא שם" ו"הרחק מגן עדן" מבוסס על ספר ("קרול", של פטרישה הייסמית'), וגם הוא מלודרמטי, אם כי במקרה שלו, זוהי בחירה מכוונת ולא תוצר לוואי של הרצון למצוא חן. הסרט מגולל סיפור אהבה פשוט וישיר בין שתי נשים – קרול (קייט בלאנשט), גרושה עשירה ותרז (רוני מארה), מוכרת בחנות כלבו בניו יורק, בתחילת שנות החמישים. אהבתן האסורה של השתיים מתלקחת לאט ובהדרגה, בהתאם לתקופה בה מתרחש הסרט, בה לסביוּת עוד היתה עילה לאשפוז בכפייה. מערכת היחסים הלסבית הקודמת של קרול היתה הזרז המרכזי לפירוק נישואיה, והיא חוששת שההתאהבות בתרז תעלה לה בקשר עם בתה הקטנה. תרז, מצידה, הולכת שבי אחר האישה המבוגרת, האסרטיבית והמתוחכמת, ומערכת היחסים ביניהן נעה בין קשר רומנטי לסיפור של חניכה.
גם בסרט הזה, שני התפקידים הראשיים מגולמים בצורה מעוררת השתאות. בלאנשט שולטת ביד רמה וברוגע מפתיע בכל סצינה בה היא נוכחת, ומארה מצליחה לגלם את ת'רז התמימה בלי להפוך אותה לילדותית, מפונקת וצייתנית. וכמו ב"נערה הדנית", גם בסרט הזה הצילום, הסטים והתלבושות הם הרבה יותר מאלמנטים טכניים, ומהווים שחקני משנה נאמנים להופעות של השחקניות הראשיות.
המלודרמה של "קרול" נסלחת יותר, משום שהיא נטועה בעולם מלודרמטי. עלילת האהבה האסורה של שתי הנשים שואבת השראה מרומנים רומנטיים סנסציוניים משנות החמישים, שהשתמשו בסיפורים לסביים כדי לרגש ולזעזע. הסרט משתמש בשפה הרומנטית הזו, אך במידה מאופקת, שמשאירה אותו משכנע, רלוונטי ומרגש גם בראשית 2016. מה שעומד לו לרועץ הוא האיטיות היחסית שלו, שפורשת סיפור אהבה שבימים אלה מחזיק לכל היותר פרק בסדרת דרמה על יותר משעתיים. צופים שרגילים למעברים חדים, לדיאלוגים מהירים ולפיתולים עלילתיים עלולים להתאכזב ממנו.
הגל הגאה
המשמח בשני הסרטים האלה, ובהצלחה הביקורתית שהם זוכים לה, היא בהפיכת הסיפורים הלהט"בים ליותר ויותר מיינסטרימיים. במשך שנים הורגלנו לחשוב על סרטים גאים כעל ז'אנר בפני עצמו, כאילו אין להם היכולת להיות מרגשים, מצחיקים, אסתטיים או סוחפים כשמנתקים אותם מהתוכן הלהט"בי שלהם. נראה שאנחנו בדרך הנכונה להפיכת תוכן גאה לעוד מאפיין אחד מתוך מכלול מאפיינים קולנועיים, וטוב שכך. מה שחסרים הם סרטים להט"בים טובים, ולא די בסרט שמציג, לצורך העניין, גיבורה טרנסג'נדרית כדי להפוך אותו לראוי או למייצג של הקהילה.
וכאן טמון הקושי. הוליווד עדיין מתעקשת להתייחס ללהט"בים כאל סנסציה, כאל תכונה קולנועית שאפשר להתגאות בה בפוסטרים, בתקווה שתזכה את השחקנים והמפיקים בפרסים. וזה עובד. לראייה: שפע המועמדויות לאוסקר שניתנו לשני הסרטים הללו, כולל לצמדי השחקנים הסטרייטיים להפליא שמובילים אותם. אנחנו מקווים שבשנה הבאה נוכל לבקר סרטים גאים משום שהם טובים ומצליחים, ולא רק בגלל שהם גאים.