למרות שגדל במשפחה "מאוד להט"בית", בה הוא בן רביעי מתוך חמישה אחים ואחיות, שניים נוספים מלבדו מהקהילה הגאה, היציאה האישית של עומרי חורש מהארון לא הייתה תהליך פשוט עבורו. היום הוא מתלוצץ על הסיטואציה בה רוב האחים להט"ב והוא אפילו הפך לסופר שמיטיב לתאר את החוויה ההומואית, אבל בזמנו הצורך להסתיר את הנטייה המינית, בתוך חברה וקהילה קטנה ומשפחתית כמו בקיבוץ בו גדל בצפון הארץ, עלה לו בבריאות, כך לדבריו.
"יש לי אחות בכורה לסבית ואח קטן הומו. אנחנו בית עם אווירה להט"בית, אנחנו הרוב", הוא מספר ל-mako בשיחה על ספרו השלישי, "איברים פנימיים", שראה אור לאחרונה ועוסק במסע התפכחות והכרה עצמית של הומו לא מושך במיוחד. "תמיד ידעתי מי אני, הייתי ילד ונער מאוד מודע לעצמו. בגיל 14 אמרתי לעצמי שזה המצב ולא היו שאלות ותהיות בכלל מול בנות, איכשהו הצלחתי להסיט את תשומת הלב אם ניסו להתחיל איתי, פשוט חשבו שאני מאוד ביישן, כשבעצם רציתי חלק מהבנים בכיתה. אחר כך הגיעו התנסויות בחשאי, כי בקיבוץ תמיד נראה לך שיש מי שרואה. חדרי מגורים שהם ליד חדרי מגורים אחרים, וזרים שמגיעים אליך בשישי בלילה הם תמיד חריגים בנוף. אכלתי סרטים גם על זה".
חורש יודע לספר היום בדיעבד שלאף אחד לא היה ממש אכפת, אבל הוא עצמו בילה לא מעט שנים במחשבה הקשה של "מה יגידו?". "הייתי ילד קצת אחר. פחות כדורגל ויותר משחקי מחשבה וגומי עם הבנות", הוא נזכר. "בתוך קבוצה שבה יודעים עליך הכל והאמת היא אחרת, למדתי להסתיר, לשקר ולעטות על עצמי כל מיני חליפות שיהיו הסוואה".
חורש העביר את את כל שנות ההתבגרות בהסתרה, עד שחברה עודדה אותו לצאת לחופשי בפני המשפחה. "אחרי הצבא, בזמן שעבדתי וחסכתי לטיול, הייתה ידידה לסבית שהכרתי שאמרה לי ביום חמישי אחד שאם אני לא מדבר עם ההורים שלי באותו סוף שבוע אין לי מה לדבר איתה ביום ראשון", הוא נזכר. "זאת הייתה הבעיטה בתחת שהייתי צריך כל כך. הזעתי לפני מלחץ, ואז הושבתי אותם וסיפרתי להם. הם היו אחלה וכנראה ידעו עוד לפני כן. משם החיים היו הרבה יותר קלים. טסתי לטיול באוסטרליה ושם כבר עשיתי את מה שאף פעם לא העזתי לעשות: רקדתי כל הלילה במועדונים, הכרתי אנשים שלא חלמתי שיש, נתתי לעצמי דרור. זה שינה את חיי לגמרי, עד היום. מה שנקרא אירוע משנה חיים".
האווירה בבית אמנם גאה עד מאוד, אבל חורש אומר שאין לדבר השפעה על האופי המשפחתי. "אנחנו אמנם שלושה מול שניים, אבל זה לא הופך אותנו למשפחה אחרת בנוף, גם לא בנוף הקיבוצי", הוא אומר. "אנחנו משפחה רגילה וזה לא עניין או במרכז תשומת הלב או הדיבור. זה טבעי לגמרי. אני מעריץ את ההורים שלי על זה שהם השכילו לנהל משפחה שבה גם שלוש יציאות מהארון לא הפכו לעיקר או למרכז הדברים, אלא האנשים עצמם. בכלל, הבסיס שתמיד הינחה את ההורים שלי הוא אהבה אלינו, ולכן לא שינה אם אנחנו כאלה או אחרים ומי מביאים הביתה".
אם יש דבר שכן מייחד את המשפחה הוא דווקא הזיקה והחיבור לאמנות, יצירה ושירה. אחיו הקטן של עומרי, ליאור חורש, הוא גם אמן וצלם מוערך, שאף זכה בפרס תחרות "עדות מקומית" היוקרתית לשנת 2020. שני הוריו פרסמו מספר ספרי שירה וחורש מעיד על הבית בו גדל שהיה בית של קריאה, פתיחות ויצירה. "גדלתי בבית עם אבא משורר שכתב חומרים מאוד אינטימיים, אבל הוא בכל זאת כתב אותם ואני קראתי", הוא מספר, ולמעשה רומז קצת על הכתיבה שלו עצמו, שלעיתים גם היא חשופה מאוד ואפילו בוטה.
חורש אמנם גדל במשפחה יצירתית והוא עצמו עובד בסינמטק בתל אביב, העיר בה הוא חי כבר יותר מעשור, אבל לכתיבה הוא התגלגל לגמרי במקרה. "זה לא היה החלום שלי", הוא מבהיר. "מאוד אהבתי לקרוא המון סוגי טקסטים ולהיפגש עם עולמות שונים, אבל אני בכלל עובד כבר חמש שנים כמנהל הספרייה לקולנוע וארכיון של הסינמטק בתל אביב. זה תפקיד מרתק, התאהבתי במקום ובאנשים, ובכלל בממלכה הקטנה הזו שאני מפקד עליה. אנחנו בעצם הספרייה היחידה בארץ שכולה מוקדשת לקולנוע, ויש בה אוסף ספרות ענק ומגוון ואוסף סרטים אולי הכי גדול בישראל. הסינמטק הוא אחד המעוזים התרבותיים החשובים שיש בתל אביב בעיני וזה עושה לי טוב להיות חלק משמעותי מכל זה".
למעשה, השלב היצירתי בחייו החל במהלך לימודיו לתואר ראשון בלימודי תרבות במכללת ספיר, שם היה תלמיד של נורית גרץ (אמה של רונה קינן והיסטוריונית של קולנוע ותרבות ישראלית), שהעבירה אותו קורס כתיבה יוצרת ועודדה אותו להגיש טקסטים לתחרויות כמו תחרות הסיפורים הקצרים של בית אריאלה, אליה התקבל וקצר ביקורות נלהבות.
כמה שנים מאוחר יותר, בעת למד לתואר שני בלימודי השואה באוניברסיטת חיפה ובעקבות חבר שדירבן אותו לכתוב, חזר חורש הביתה וסרק את הספרייה בביתו בחיפוש אחר השראה. עיניו נחו על הטרילוגיה של פול אוסטר, טקסט מוזר וחידתי שמשך אותו, וכך בעצם כתב את הספר הראשון שלו, "החלון והמדרגות", אותו כתב בחצי שנה בלבד. את הטקסט שכתב שלח ב-2019 לעורכת ספרות עברית בהוצאת "ידיעות ספרים" נוית בראל, שהתאהבה והחליטה להחתים אותו מיד. כששלח את הטקסט הוא כלל לא שיער שהוא יתפרסם, אבל מאז נפרץ הסכר ומעיין היצירה התגבר. מאז, חורש פרסם עוד שני ספרים, כאשר הכותר השלישי "איברים פנימיים" יצא לאור במהלך שבוע הספר האחרון.
כשאנחנו שואלים את חורש אם לדעתו להט"ב קוראים ספרים גם בשנת 2023 הוא משיב חד משמעית שכן. "יש את התדמית הנהנתנית, אבל אני חושב שזו קבוצה שרגילה לקרוא מהילדות", הוא משיב. "יש הרבה הומואים שאני מכיר שמצאו את המפלט בספרים בגילאים הצעירים יותר – עולם אחר שאפשר להיות אתה ועם המחשבות שלך בלי הפרעה. הרבה פעמים להט"ב אוהבים פנטזיה ומשחקי תפקידים, אז יש בסיס מאוד חזק לקריאה, ולמרות שאין בישראל תרבות חזקה של קריאה, אני חושב שדווקא להט"ב כן קוראים".
"פטישיסטי, עם הרבה מיצי גוף וסקס - לא לכולם זה קל"
לחורש חשוב להדגיש ש"איברים פנימיים" הוא אמנם ספרו השלישי, אך מדובר למעשה בספר השני שכתב מבחינה כרונולוגית, פשוט היה לו הריון קצת יותר ארוך. "זה הטקסט הראשון שכתבתי בצורה מאוד קרובה לעצמי, משוחררת" הוא אומר ומספר שהתגובות ליצירה מעורבות: מצד אחד תגובות נלהבות, אך בצד השני אנשים המתקשים להתמודד עם האמוציות שהוא מעורר. "הטקסט בחלקו פטישיסטי, בחלקו מגעיל, בחלקו יפה, מארג של המון תחושות – הרבה גופניות, מיצי גוף ומעיים וסקס, ולא לכולם זה קל", הוא מסביר.
גם הכתיבה עצמה של חורש לא אופיינית לספרות המקומית. לטעמו, בישראל השרשה תרבות שבה "כל מילה במקום, מקצועית, משויפת ומדויקת", אך הוא דווקא מנסה לכתוב בצורה הרבה יותר חופשית, פרועה וקיצונית. "אני אוהב את המקומות היצריים האלה" הוא מוסיף. "'איברים פנימיים' הוא קצת גרוטסקי, וגם קצת מעורר אימה וגועל, אבל גם עדין ויפה ומדבר על יחסים".
כשנשאל כמה ממנו קיים בדמות הראשית בספר, חורש מספר כי הסיפור נכתב בהשראת חוויה אישית שעבר בעצמו בחו"ל עם בחור, שלאחריה שב ורצה לתמלל את החוויה הזו ליצירה כתובה. "ברובד אחד הדמות של יוני נבנתה מחוויה אישית שלי", מספר חורש בהתרגשות. "אני והבחור נפגשנו לכמה ימים, היה חיבור מאוד חזק, חזרתי מלא אמוציות הביתה ומשם החל להתגלגל הרעיון – אז החלק הראשון של הספר מבוסס על דברים שבאמת קרו. הרובד השני, זו הדמות המוקדמת יותר של יוני שיש בה הרבה ממני. הלכתי למקומות כמו ספר-זכרונות מהקיבוץ ולמקומות שהם יותר פגיעים אצלי. ניסיתי לחשוב ולהבין איך הייתי בתור ילד, קצת אחר ושונה מכל החבורה המקסימה שגדלתי איתה. ידעתי להסתיר את השוני, אבל לא שיחקתי כדורגל עם הבנים והעדפתי לבלות עם הבנות. היה בי משהו יותר רך וניסיתי להעביר את זה ליוני, הוא אחר קצת".
את דמותו של יוני מעביר חורש תהליך דומה מאוד לתהליך שעבר בעצמו, שבו גייס יותר ביטחון להיות הוא עצמו. "העוול הכי גדול שעשו לגייז זה שטבעו את המונח 'עליזים', כי עד כמה שאני מכיר ויודע הדבר הכי רחוק מאיתנו זה עליזים, מאושרים ושלמים", הוא מסביר. "אני מכיר הרבה כאב בחוויית ההתבגרות ההומואית, הרבה הסתרה, דרמות, דמעות וקשיים. החגיגה של החיים מגיעה מתוך מקום של פיצוי על שנים קשות, אם נשים בצד את העניין הפוליטי של 'גאווה', הקיום ההומואי מורכב מהרבה דברים וחלקם דברים קשים. בניגוד אלי, יוני נמצא בשלב החששני, עם המון בושה, יש לו המון קשיים".
זה נכון למסגר את החוויה ההומואית כקשה ומדכאת?
"הדמות של יוני נמצאת במסע לגילוי עצמי ושם הוא גם חוגג את עצמו. החיים הם לא רק שמחה ואושר ורציתי להביא את הפן הזה. לדעתי הקהילה בארץ נמצאת בשלב התבגרות חשוב. עברנו שלבים של נראות והגעה לציבור, ועכשיו עולים גם תכנים קשים יותר: אובדנות, התמכרויות, תכנים לא קלים בהתמודדות הלהט"בית".
המצב הפוליטי והאווירה החברתית משפיעים גם הם לדעת?
"זה יוצר מצב של התמודדות עם טראומה שנייה. פתאום קמה המדינה ואומרת שיכול להיות שאנחנו תיכף מבטלים את כל הזכויות שלכם ומחזירים אתכם לארון, וזו בעיטה בבטן שמזכירה את הדחייה מהבית, מההורים ומהקהילה. זה מקום לא קל להרבה אנשים, שהקרקע שלהם לא בטוחה עכשיו. ודווקא מהמקום הזה חשוב מאוד לכתוב על סקס בין גברים".
כתיבה קווירית ללא ספק חשובה בעיני חורש, אך לקראת סוף הראיון הוא מתנצל ומסביר שהספר מלא בסקס. על אף תיאורי המין הבוטים, חלקם אף גרוטסקיים למדי, הוא התקבל מיד לפרסום על ידי ההוצאה, וגם אותו ערכה נוית בראל. "למרות שהספר מלא בתיאורי מין הומוסקסואלי בוטים – כמעט לא נעשתה בו צנזורה מכל סוג שהוא", אומר חורש
כאשר אני מקשה ושואל על צנזורה בישראל חורש טוען שהיא נעשית כבר בשלב הכתיבה עצמה, וסופרים מצנזרים את עצמם בהתאם למה שהם חושבים שהקהל ועורכי ההוצאות ירצו ויאהבו. "יש מסורת כזו שהספרות הישראלית היא חמורת סבר ומוקפדת וזה גורם בעצמו לצנזורה", הוא מרחיב.
חורש חווה הצלחה ביצירה גם מעבר לספרות, שכן ספרו השני "ילד" עובד למחזה שיעלה בקרוב על בימת התיאטרון. בהתרגשות רבה הוא מספר על ההליך שיביא את היצירה שלו אל הבמה פסטיבל התיאטרון תמונע שעתיד להתקיים בדצמבר הקרוב. "הספר יצא קצת אחרי הקורונה והייתי איתו במסע מופלא, כי הוא נכתב מהר מאוד ופורסם מהר מאוד", הוא נזכר. "דיברתי עם צמד המחזאים טלי הכט וניר פרנקל, שהעיבוד שלהם למחזה "די כבר עם השקרים שלך" ראיתי שנה לפני כן והתאהבתי . שלחתי להם את 'ילד' והם רצו לקחת אותו כפרויקט הבא שלהם. הם התאהבו בסיפור וזה מבחינתי כבוד עצום והישג שלא חלמתי עליו. נתתי את ברכתי והם יצאו לדרך".
למרות שמדובר ביצירה שלו, הבהיר חורש למחזאים שהם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם וליצור יצירה חדשה ואישית משלהם. "כשקיבלתי מהם את הדראפט הראשון הבנתי שבחרתי נכון, כי יש להם הבנה עמוקה מאוד גם של מה שרציתי להגיד בספר הזה", הוא אומר. "הם ידעו להשתמש באלסטיות של הטקסט כדי להביא אותו לעולם שלהם. אני עוקב מרחוק אחר התפתחות הפרויקט וההצגה שפתאום נרקמת על במה וזה מרגש אותי כל כך".
הוא מספר על קהילת אנשים שמשתפים את התוכן שלו, שאיתה הוא מרגיש כאילו הם מחזיקי הגחלת האחרונים של התרבות העברית שאיננה ריאליטי. "להגיד לך שאני כבר מבין מה כל זה עושה לי רגשית? לא בטוח. אני עוד לא חושב שעיכלתי את הכל. אני מתרגש כל כך. מכל זה. אני חושב שאשב שם בחושך בפרמיירה ואדמע לי בשקט".