צמד מנחות הפודקאסט הלהט"בי "יוצאות", הדס לבב ומיכל פורת, גדלו לדבריהן בערים מאוד "סטרייטיות", אבל זה בדיוק מה שהוביל אותן ליצור ביחד את הפודקאסט, בו הן מראיינות אנשים על סיפורי היציאה שלהם מהארון. "הלסביות מלבנון היו הלסביות שהכי קרובות אלי פיזית, אבל ככה זה כשאת גדלה בעיר סטרייטית כמו נהריה", פותחת לבב בת ה-26. "בתור נערה הרגשתי שאין בסביבה שלי ייצוג לסבי, או בכלל להט"בי, והיה לי צורך עז בייצוג כזה. זאת הסיבה העיקרית שגרמה לי לרצות להצטרף ליצירת הפודקאסט הזה".
גם אצל פורת המצב לא היה מאוד שונה. "בתקופת הנעורים שלי, בנס ציונה של תחילת שנות ה-2000, המצב היה דומה", היא אומרת. "אולי גרתי 20 דקות מתל אביב ולא הייתי רחוקה פיזית כמו הדס שגרה בנהריה, אבל גם שם התודעה הלהט"בית לא הייתה קיימת והכל היה סופר סטרייטי".
עבור פורת, הפודקאסט הגאה לא היה הצעד הראשון בתחום התקשורת, שכן את שירותה הצבאי היא עשתה בגלי צה"ל וכך נכנסה לעולם הרדיו. "אני מאוד אוהבת לדבר עם אנשים, ואת הפודקאסט הראשון של יצרתי ב-2018", היא נזכרת. "אני חושבת כי הסיפור הלהט"בי שלי עדיין נכתב. דווקא אחרי שהתחתנתי ומצאתי את המקום הזוגי שלי, קיבלתי סוג של שקט שעוזר לי לפעול למען אחרים. הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען הקהילה שאני גאה להיות חלק ממנה".
פורת מספרת שהחיבור בין לבב לבינה התחיל כשחיפשה שותפה להגשה. "חיפשתי מישהי שאני אוהבת ומעריכה, אבל שתהיה מספיק שונה ממני כדי שיהיה מעניין גם לנו, אבל גם למאזינים", היא אומרת ומוסיפה כי לבב נתפסה ברשת שלה. לבב מספרת ששתיהן גרו בירושלים, אבל הכירו רק ב"שלום-שלום". "מה ששבר את הקרח היה כשמיכל עלתה על הפרופיל הפיקטיבי שלי בטוויטר, כי היא זיהתה את סגנון הכתיבה מפלטפורמות אחרת", סיפרה לבב. "היא שאלה אם זו אני והודתי שכן, וכשהיא הציעה לי ליצור יחד איתה את 'יוצאות' מיד הסכמתי".
אתן מראיינות כל כך הרבה אנשים על סיפור היציאה שלהם מהארון, אבל מה עם הסיפור שלכן?
לבב: "ידעתי שאני אוהבת בנות הרבה זמן. בכיתה ה' הייתי דלוקה על מישהי שאהבה אבריל לוין, הכי קלישאתי. עם השנים הבנתי שזאת לא רק הידלקות, שאני מרגישה כך כלפיי עוד בנות, אבל הרגשתי שזה לא בסדר. המשפחה שלי תמיד שידרה שמצופה ממני כאישה זה להתחתן עם גבר. לקח לי זמן לצאת מהארון. זה היה ביצה ותרנגולת: אמרתי שקודם אהיה בזוגיות ואז אצא, כי למה לצאת על כלום? מצד שני העובדה שהסתרתי הכל מנעה ממני שיהיה לי משהו רציני, כי פחדתי שההורים שלי יגלו. בתור נערה הייתי כותבת יומנים על מה שעובר עלי ומשאירה אותם על השולחן בתקווה שמישהו אולי יקרא".
ומה בכל זאת הוביל אותך לצאת מהארון?
"אחרי התיכון טסתי לטיול באירלנד, ואז שירה בנקי ז"ל נרצחה במצעד הגאווה בירושלים. שמעתי על זה וחשבתי לעצמי שוואו, אני חיה בעולם שדברים כאלה קורים ומתביישת לצאת מהארון. ישבתי באוטובוס בעיירה ירוקה עם כבשים וחשבתי שאני צריכה לעשות עם זה משהו. חזרתי לארץ וסיפרתי למשפחה. הם עברו תהליך מהמם עם זה, ומה שהכי עזר לאמא שלי לדעתי היה שהיא הצטרפה לקבוצה של הורים להט"בים. היא הבינה שהיא לא לבד, שהעתיד שלי לא בהכרח יהיה עצוב או לא מוצלח".
פורת, איך זה קרה אצלך?
"בילדות הלהט"ביות שלי לא הייתה בדמות משיכה, זה היה יותר עניין של התאהבות - זה משהו שאנחנו מדברות עליו גם הרבה בפודקאסט, ההתאהבות הזו בחברות, או בדמויות. התאהבתי במישהי שהייתה איתי בצבא והפכה גם לבת הזוג שלי במשך חמש שנים. מהרגע שהבנתי שאני מאוהבת ועד שיצאתי מהארון עברתי שנה מאוד קשה עם הרבה עצב, תסכול ושאלות שלא היו לי עליהן תשובות. עד אז לא ידעתי להגיד שאני מאוהבת. זה כמו שאתה קם בבוקר ויש לך שפעת ואתה לא יכול להתכחש לזה - אז אהבה זה כמו שפעת. אתה פשוט מרגיש כשזה בא".
ואיך צלחת את השנה הזו?
"הרגשתי הרבה בדידות, כי לא משנה כמה את מוקפת באנשים, בסוף כשאת עוברת את זה - את עוברת את זה לבד. זה לא משהו שהצלחתי לחלוק ברגעים הראשונים. אחרי שנה התחלתי קצת לספר לסביבה הקרובה, לחברות ואחותי. אמא שלי לקחה אותי לשיחה בבית קפה וסיפרה לי על מערכת יחסים שהייתה לה פעם, ובסוף אמרה שהיא אוהבת אותי ושלא משנה מה אעשה - זה בסדר".
"הנשק הכי חזק נגד הומופוביה הוא אהבה"
הפודקאסט הלהט"בי 'יוצאות' עלה לאוויר במאי האחרון, ומאז הספיקו לבב ופורת לראיין כ-30 חברים וחברות מהקהילה הגאה על מסע היציאה שלהם מהארון, ביניהם ספיר ברמן, בר אלמליח דונצוב (הפשוטע) ודני פרידלנדר, לצד מרואיינים אנונימיים יותר. הפודקאסט המשותף אף קטף את המקום השלישי בתחרות הפודקאסטים של "גיקטיים" בקטגוריית הראיונות.
"אנחנו משתדלות שיהיה מגוון כמה שיותר גדול מבחינת מגדר, גיל, דת וייצוג לכלל הנטיות המיניות, כי חשוב לנו שכל אחד יוכל למצוא את עצמו", מסבירה לבב, ופורת מוסיפה: "חשוב לנו לראיין אנשים בעלי דעה פוליטית או סט ערכים שונים משלנו, כי הם מהווים ייצוג שונה עבור אחרים. מבלי שתכננו, אנחנו יוצרות סוג של ארכיון להט"בי, כזה שמדבר על זהויות ותקופות שונות. לכל הדבר הזה יש גם ערך היסטורי בעיניי, גם כשיאזינו לו בעוד 15 שנים. זה מרגש, וגורם לנו להתגאות".
בעיניי לבב, אפשר להסתכל על הפודקאסט שלהן גם בתור גלריה. "המאזין יכול לקרוא תיאור של פרק ולהחליט איזה סיפור מדבר אליו", היא אומרת. "ההתמקדות שלנו בסיפורי היציאה מהארון נובעת משום שעבור אנשים בארון זה נראה כמו הרגע הכי מפחיד וגורלי, כזה שאי אפשר לדמיין את החיים אחריו. כאן אנחנו פותחות בפניהם מניפה מגוונת של תהליכים וסיפורים, קצת כמו מדריך ליציאה מהארון, שבסופה מחכים הצלחה וחיים מלאים. למרות כל מה שעוברים, וגם בזכות".
איזה תגובות אתן מקבלות על הפודקאסט?
פורת: "מישהי כתבה לי שהיא הרגישה שהיא הלסבית היחידה בעולם, ושההאזנה עזרה לה להבין שהיא לא לבד. זה כיף לקבל פידבקים ממשפחה וחברים, אבל תגובה של מישהי שנתנו לה מקום או עזרנו לה לצאת מהארון שווה הכל. זאת הסיבה שיצאנו לדרך עם הפרויקט הזה. לא מזמן הייתי בחתונה ומישהי תפסה אותי בשירותים ואמרה לי כמה היא נהנית להאזין לנו. מסר לקוראים: אם אתם רואים אותנו ברחוב - אנחנו תמיד שמחות לומר שלום".
לבב: "אני זוכרת הודעה שריגשה אותי במיוחד. נער שכתב לי איך הפודקאסט נתן לו אומץ לצאת מהארון מול אמא שלו ושהיא קיבלה אותו. הודעות כאלו הן הדלק לכל העשייה שלנו. אנחנו תמיד משתדלות לעקוב אחרי התפתחות של סיפורים, לעזור אם אפשר, וזה אחד ההישגים הגדולים של הפודקאסט – נוצרה כאן קהילה".
פורת ולבב אכן מקפידות לטפח ערוץ תקשורת פתוח עם המאזינים, ובעקבות הביקוש הן מקליטות גם פרקי ספיישל, בנוסף לראיונות. "אנחנו אוהבות שהמאזינים הם חלק פעיל בכל מה שקורה", הן מספרות. "אנחנו קשובות לנושאים שמעניינים אותם, בין אם זה ייצוג להט"בי על המסך, פרק מיוחד ליום האהבה, או אפילו בתחילת המלחמה כשעלה צורך להסחת דעת מהחדשות הקשות. הפרקים האלה נותנים עוד קול וצבע לקהילה, וזה חשוב לא פחות מעוד סיפור יציאה מהארון".
יש תגובות שהפתיעו אתכן במיוחד?
פורת: "כל תגובה היא הפתעה, אבל יש קבוצת מאזינים שלא תכננו להגיע אליה ובאופן מדהים זה קרה עם סטרייטים. יש משהו בראיונות שעוזר להם להבין קצת יותר את החוויה הלהט"בית, ואולי גם להיות יותר רגישים לסיפור ולמסע שלנו. בסופו של דבר בגיל ההתבגרות כולם מרגישים שונים, את יכולה להתמודד עם קשיים בלימודים, בעיות דימוי עצמי או עם ארון".
בסוף כל שיחה אתן שואלות את המרואיין איזה טיפ הוא היה נותן לעצמו פעם, אז מה הטיפ שלכן?
לבב: "קודם כל הייתי מרימה לעצמי ומגלה שחצי מהשכבה להט"ב ויצאו מהארון רק עוד עשר שנים. הייתי אומרת לעצמי שבסופו של דבר כולם יקבלו אותי, שזה לא יהיה משהו שאני אתבייש בו. הייתי אומרת שלהיות לסבית זה חלק מהאישיות שלי שיהיה לי כיף ללבוש, שזאת תרבות שלמה ועולם מהמם. הייתי מספרת לעצמי שיהיה לי כיף, שאני אתאהב וישבר לי הלב ואתאהב שוב. שלמרות שאני תקועה בנהריה, אני עוד אמצא קהילה של חברים ואנשים שמבינים מה אני עוברת ומרגישה".
פורת: "למיכל שעברה את השנה הקשה בחייה הייתי אומרת שאהבה זה טוב, שהיא לא חייבת לכאוב. שבסוף אנשים לא יסתכלו עליה בתור לסבית, אלא בתור מיכל שמאוהבת, ובמקרה מאוהבת באישה. בכלל, אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי מהפודקאסט הוא שהנשק הכי חזק נגד הומופוביה הוא אהבה. כשאנחנו חוזרות עם המרואיינים אחורה לגיל ההתבגרות תמיד מדברים קודם כל על אהבה. נכון שבסוף יש גם משיכה, ושזאת הסיבה שמגדירים אותנו כהומואים ולסביות, אבל הבסיס הוא אהבה ואת זה כולם יכולים להבין".