ב"טיפול המרה", סרט קצר וחתרני המלווה בשיר היפ הופ מחאתי ובועט, אין שמות של אמנים מהשורה הראשונה, לא מופיע לוגו של ליין מסיבות גדול או ארגון עוצמתי עם כיס עמוק וגם לא תשמעו אף מילה או ביטוי שנלקחו מהז'רגון ההומואי. מה כן תמצאו בו? מחאה. מסר חשוב על נושא כאוב, שנעטף באריזה אסתטית ומשעשעת, אבל יותר מזה, יש בו חיבוק חזק לאחת הקהילות המושתקות ביותר בתוך קהילת הלהט"ב - החרדים.
הסרט הקצר, יחד עם השיר, הפכו המפתיע ביומיים האחרונים ליצירה שהקהילה הגאה בכלל לא ידעה שהיא צריכה, וגם לאחד המועמדים הבולטים שעשויים לזכות בתואר "שיר הגאווה 2022". מאז פורסם לראשונה ביום ראשון ביוטיוב וברשתות החברתיות, זכה הקטע לעשרות אלפי צפיות ומאות תגובות נלהבות, שמשבחות (בצדק) את צמד היוצרים ארז עובד ואלעד סננס על המסר העוצמתי, הדרך המשעשעת בה בחרו להעביר אותו לצופים ולאיכות ההפקה כולה, שנעשתה בצורה עצמאית לחלוטין, בלי שום גוף חזק שמימן אותה - אבל לזה נגיע בהמשך.
היצירה, 7 דקות בסך הכל, עוקבת אחרי בחור חרדי (ארז עובד) שמעדיף, כך יצא, להשתמש בדולרים. הסוד הגדול מתגלה ברבים וזעקות השבר והמחאה של הסביבה מובילות אותו אל סניף הצ'יינג' הקרוב לביתו, שם הוא פוגש את הרב הממיר (אלעד סננס), שמנסה בכל כוחו לגרום לחרדי הצעיר להכיר ב"סטייה" שלו ולהחזיר אותו לדרך הישר, שהיא איך לא, המרת מט"ח לשקלים. שאר הסרט, שיר ההיפ הופ בהפקת אלמוג יצחק, הופך את היצירה כולה למחאה עוצמתית היוצאת נגד הפרקטיקה המזיקה והמסוכנת המכונה "טיפולי המרה".
ארז עובד (28), שחקן ואמן ישראלי, בוגר התיכון לאומנויות בירושלים ובוגר לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, אולי מוכר לכם מסדרת הטלוויזיה "כבודו", שם גילם את שי. מאז הוא הספיק גם ליצור את סדרת הרשת "זה קצר" של צוותא ובימים אלה הוא עובד על ספר וסדרת טלוויזיה, עליה אי אפשר לומר יותר מדי כרגע. אלעד סננס (28) הוא שחקן ומוזיקאי, בוגר ניסן נתיב, שחקן בתיאטרון הקאמרי ובאנסמבל "ציפורלה", שעומד להוציא בקרוב אלבום בכורה ועובד גם הוא על סדרה שיצר.
החיבור בין השניים לטובת "טיפול המרה" התחיל בינואר 2021, לפני כמעט שנה וחצי. באותם הימים עובד התגרש ויצא מהארון הביסקסואלי, ולצד זאת עסק לא מעט בעולם החרדי, בעקבות אודישנים לסדרה בינלאומית, אליה כמעט והצליח להתקבל. כחלק מעבודת התחקיר על הדמות הוא טייל בבני ברק, פגש בחורי ישיבה, צפה בסרטים דוקומנטריים והחל לשקוע לעולמן של הקהילות החרדיות הסגורות. למרות שלא זכה לקבל את התפקיד הנחשק, העניין שלו בעולם החרדי גבר, לכן החליט ליצור את דמותו הבדיונית של יעקב לוי, חרדי ליברלי שמככב בטיקטוק.
סננס, לעומתו, הגיע כשהוא עובד על אלבום הבכורה, שעתיד לעסוק בתופעות חברתיות שונות, ביניהן גם טיפולי המרה בחברה החרדית. "אני מכיר לא מעט הומואים דתיים, ששניים מתוכם עברו 'טיפולי המרה'. זה הוביל אותם למקומות נורא קיצוניים והתהליך שהם עברו, לחתור תחת מוסכמות החברה החרדית ולהגיע למצב של השלמה עצמית, היה ארוך וקשה נורא", סיפר סננס בשיחה עם mako ועובד הוסיף: "היה לנו חשוב לזעוק את זעקתם של מי שאינם יכולים לזעוק - חרדים בארון, שלא יכולים להיות מי שהם".
סננס, זו תופעה שאתה מרגיש שנוגעת בך, למרות שאתה בעצמך סטרייט.
"אני מגיע ממשפחה מסורתית, לאורך החיים שלי הכרתי לא מעט הומואים דתיים, בשירות הצבאי נחשפתי לחרדים הומואים וגם במהלך העבודה על הקליפ נפגשנו עם הומואים דתיים, חברים בארגון 'חברותא'. הבנתי שכולם, בלי יוצא מן הכלל, הרגישו במלכוד. מצד אחד, אתה מאמין במשהו ומלמדים אותך שאין אפשרות כזאת להימשך לגברים, אבל מצד שני זה מי שאתה, ככה נולדת ואין לך שום אפשרות לשנות את זה. כשאתה מבין שאין שום בעיה שצריך לטפל בה זה מוריד כל כך הרבה שדים מהנפש".
הנושא לא מצחיק בכלל, אבל הצלחתם לארוז אותו בדרך משעשעת.
עובד: "כיוצר אני לא בא לחנך או להטיף, כי בדרך הזאת אני לא אוכל לגעת באוכלוסייה שאליה אני רוצה להגיע. המורכבות ברורה לנו, לכן רצינו ליצור סרט שגם הבחור החרדי יוכל לצפות בו ואולי לא להבין אותו ברגע הראשון, אבל הדבר יהדהד לו בראש. מעבר לכך, אני מאמין שנושא אבסורדי צריך לקבל במה אבסורדית. זה הרי לא נתפס שהדבר המזעזע הזה עדיין קורה ב-2022, ויש לו גרורות גם באוכלוסייה החילונית. גם אם זה לא היה קרוב אלי בתור נער חילוני זה השפיע עלי, כי כשאתה שומע שיש לכאורה 'טיפול' שמשנה נטייה מינית, אתה עוד עלול לחשוב שזה משהו שאפשר לשנות. יש לזה מחיר כבד וארוך שנים".
חוץ מהקשר המתבקש לטיפולי המרה, יש כאן אמירה נוספת.
סננס: "רצינו להעביר מסר של קבלה עצמית, שאתה יכול להיות מי שאתה - וזה בסדר. אבל גם רצינו לדבר על אחדות ואהבת חינם, שאף בן אדם לא צריך שום טיפול. זה יכול להיות על טיפולי המרה בפרט, אבל זה מתכתב עם התקופה בה אנחנו חיים של קיטוב וקיצוניות, שהכל שחור או לבן ומקטלגים אותך בכל נושא שקיים בחברה הישראלית. בסוף, לא כל שמאלני הוא עוכר ישראלי ולא כל ימני הוא פשיסט צמא דם".
מעבר לתוצאה הסופית והמסר החשוב, ראוי לציין גם את האמונה העיקשת של היוצרים ביצירה. כאמור, תהליך הפקת הסרט ארך כשנה וחצי, רק משום שהשניים לא הסכימו להתפשר על תוצאה שהיא פחות ממושלמת. "האמנו ביצירה הזאת והיה לנו חשוב להעביר את המסר עד הסוף, אבל היינו זקוקים לסכום של כמה עשרות אלפי שקלים בודדים כדי להגיע לתוצאה הרצויה", גילה סננס. "פנינו ללא מעט גורמים, ביניהם גם לעיריית תל אביב והמרכז הגאה, אבל למרות כל הפגישות - לא הצלחנו להשיג מימון".
מה הייתה יכולה להיות הסיבה ששום גורם, ארגון או חברה לא הסכימה לקחת חלק ביצירה כזאת?
עובד: "זאת הייתה חומה בצורה. אנשים נורא פחדו לעסוק בנושא הזה וגם ארגונים וחברות חששו להתקרב, אולי בגלל שיש כאן מסר חדש שהגיע מלמטה ובחרנו להעביר אותו בדרך קצת שונה. אבל אולי המחתרתיות הזאת היא מה שהפך את היצירה למיוחדת בנוף, כי אין אף גוף שעומד מאחוריה - מדובר בלא מעט אמנים שהתאגדו כדי לצעוק אמירה חריפה שאף גוף לא הסכים לעמוד מאחוריה".
על אף חוסר ההצלחה בתחום גיוס הכספים, השניים לא היו מוכנים לוותר על החזון ומתוך אמונה מוחלטת בו החליטו להוציא את הכסף מכיסם הפרטי. "בשורה התחתונה הסכום הזה מתגמד לעומת המסרים שרצינו להעביר", אמר סננס. "גייסנו המון שחקנים, רקדנים ואנשי הפקה שאנחנו מכירים וכולם הגיעו בהתנדבות או עבור סכום זעום, רק כדי להעביר את המסר. בשלושת ימי הצילום האלה כולם הרגישו שהם עושים משהו שהוא גדול מהם וזה היה מדהים. אלה היו שלושה ימים של תקווה לשינוי".
עכשיו התקווה לשינוי הופכת למציאות וניתן לראות את זה בתגובות המעצימות שהשניים מקבלים מאז עלתה היצירה לאוויר. "קיבלתי הודעות מלהט"ב דתיים והעבירו לי מסרים מאנשים בעילום שם, שסיפרו שהדבר הזה עזר להם להרגיש שלמים עם עצמם", אמר סננס. "הם פתאום הבינו כמה אבסורד זה ללכת לטיפול שאמור 'לשנות' את מי שאתה, כשמדובר בדבר בלתי אפשרי. נכון לעכשיו פנו אלי בודדים, אבל אני מקווה להגיע לעשרות, מאות, אלפים ואפילו יותר".
כמוהו, גם עובד מרגיש ש-24 השעות הראשונות היו רק יריית הפתיחה של הסרט. "עד עכשיו מרבית התגובות היו במעגלים הקרובים, אבל אנחנו מרגישים שזה מתחיל לפרוץ למעגלים רחוקים יותר", אמר. "לפני הפרסום, כשעוד בדקנו איך הסביבה הקרובה מגיבה לסרט, היו כאלה שלא הפסיקו לצחוק והיו כאלה שפשוט הרגישו כאב. זה היה הרגע שבו ידענו שעשינו את שלנו, כי זה נגע באנשים בכל מיני צורות, אבל היצירה הזאת לא באה להצחיק, היא באה לדבר על נושא כאוב באמת".