"מפחיד אותי להגיד כאן 'אני ישראלי', זה עניין מאוד גדול", משתף אמיר זלוטר, מחזאי ובמאי ישראלי שחי בימים אלה בברלין, על חווית המגורים והדייטינג שלו בבירה האירופית בימים מורכבים אלה. "זאת הצהרה פוליטית שיש לה משמעות גדולה בעולם בתקופה הזאת, וגם לפני כן הרבה אירופאים לא הכירו בקיומה של מדינת ישראל. בתור מי שיש לו חרדה תמידית מעימותים אני יודע שהמשפט הזה יגרור עימות, ואם אין לי מושג מי האדם שמולי ואיך הוא עלול להגיב - זה מפחיד נורא".
למרבה הצער, החשש מתגובות שליליות או התקפות אישיות המבוססות על הזהות שלו התגשם, אפילו בזמן דייט. "הרבה דייטים התחילו בטוב והתפתחו לשיחות מאוד טעונות וביקורתיות", נזכר זלוטר בן ה-31. "יכול לשבת מולי גרמני אינטליגנט מאוד ופתאום הוא מטיח בי האשמות על המצב בארץ, על צה"ל ועל כיבוש. בשבילי זה מרגיש תמיד מאד אישי, כאילו אומרים לי בפנים שלא הייתי צריך להיוולד, שאין לי זכות קיום".
על המורכבות הזו, של הומו ישראלי שמכיר אירופאים בגריינדר בזמן מלחמה, כתב זלוטר מחזה חדש - "אוטואנטישמיות בגריינדר". המחזה מוצג בימים אלה במסגרת פסטיבל "דרמה קווין" של תיאטרון המשולש במרכז הגאה החדש בתל אביב, בכיכובם של ניב ניסים ותומר ברש ובבימויו של רום רזניק. הפסטיבל מופק בפעם השלישית במסגרת אירועי הגאווה של עיריית תל אביב-יפו, והמחזה יעלה במסגרת "קוויקי", ערב שבו יוצגו ארבע הצגות מקור להט"ביות קצרות בהופעת בכורה.
"המחזה מבוסס על אינטראקציה עם בחור שהכרתי בגריינדר, אבל ממשיך גם למקומות נוספים", מפרט זלוטר. "יש משפט במחזה שהגיבור אומר: 'אני מתלבט אם להתבייש בזה שאני ישראלי, או להתבייש בזה שאני מתבייש שאני ישראלי'. אני חושב שזה מזקק את הקונפליקט שאני חווה כאן".
זלוטר, בוגר בהצטיינות של לימודי בימוי באוניברסיטת ת"א, הספיק עד כה לביים שלל הצגות כמו "שור" בתיאטרון הבימה ו"חושך מטומטם" בצוותא, ולכתוב מחזות שמשכו את תשומת לב הקהל כמו "שאול" ו"הדיכאון של מאיה כץ". המעבר זמני לברלין התבשל במשך תקופה ארוכה, אבל אירועי אוקטובר זירזו את ההליך. "האסון הבלתי-נתפס שעברנו ועדיין עוברים גמר לי לחלוטין את האוויר", הוא מספר. "תכננתי לעבור כדי לעבוד על פרויקט תיאטרון בשיתוף עם חבר'ה מקומיים, ובגלל המחנק והכאוס שהרגשתי הכל קרה מהר יותר".
איך אתה חווה את האווירה בברלין לגבי מה שקורה בארץ?
"יש כאן נוכחות מאוד דומיננטית של גרפיטי פרו-פלסטיני ואנשים שמסתובבים עם כאפייה כדי לעורר הזדהות עם העזתים. אפילו הגריינדר מלא באימוג'י של אבטיחים, אחד מסמלי התמיכה בפלסטין. זה מאד נפוץ, כל משתמש שני מוסיף אבטיח בכינוי או בביו שלו".
וזה גורם לך להסתיר את העובדה שאתה ישראלי?
"תראה, כשאני מדבר באנגלית שומעים שאין לי מבטא אמריקאי אז אני לא יכול להגיד שאני משם, כמו שעושים חברים ישראליים שגרים כאן. המקסימום שאני יכול לעשות זה להגיד שאני פולני, כי זה תואם את איך שאני נראה, ולהתפלל שמי שמולי לא יתחיל לדבר בפולנית".
ואיך זה בגריינדר?
"זה טריקי, כי כמעט כל שיחה מתחילה בשאלה מאד בסיסית: 'מאיפה אתה?'. אני לא אוהב לשקר ומעדיף לא לגלות שמישהו אנטישמי רק כשאני נפגש איתו במציאות. לרוב אני עונה 'מתל-אביב' - זאת תשובה שיותר מחליקה בגרון, או יותר נכון על המסך. לפעמים בא לי להסתובב פשוט אני, חופשי לחוות ולהתאהב, בלי הקטלוג הישראלי שכל הזמן מרחף מעליי. מצד שני, אני לא חושב שאי פעם הרגשתי יותר ישראלי ויותר מחובר למדינה, להיסטוריה ולשפה. לרגעים אני רוצה להעיף את המשקולת הזאת מעליי, ולרגעים אני רוצה להתכרבל איתה. אני יודע שהמחשבה הזאת מאוד נפיצה, גם אותי מלחיץ בכלל לחשוב אותה, אבל בדיוק בגלל זה הרגשתי ששווה להעלות אותה על הכתב ולשתף אותה כמחזה".