פאולה רבניוטי היא אייקון להט"ב יווני, ואם נהיה חייבים להשוות אותה לגרסאות מקומיות נזכיר את אפרת טילמה, ננסי שניידר וגילה גולדשטיין ז"ל - אייקונים שתמיד ראוי להנציח ולזכור, כאלה ששברו בכוח תקרות זכוכית רק כדי שהדורות הבאים יוכלו ללכת ברחוב בלי לספוג חיצי אלימות ורעל. רבניוטי (64), כמו חלוצות טרנסיות רבות, היא פעילה חברתית טרנסג'נדרית שהתחילה לעסוק בזנות באתונה בשנות ה-70, המציאה עצמה מחדש בתור המוציאה לאור של המגזין הקווירי החלוצי "Kraximo" ואפילו רצה לפרלמנט היווני כחלק ממפלגת MERA25.
הסרט הדוקומנטרי שהיא ביימה, "האוליאנדרים", יוקרן במהלך הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה שיפתח מחר (חמישי, 27.10) בתל אביב, והוא מורכב כולו משיחה מרתקת שלה עם החברות הוותיקות בטי וקאלידו ואווה קומרינו, אותן היא מכירה עוד מימיהן כנשים צעירות ברחובות אתונה שנלחמו על חייהן. "כשאישה מפסיקה לחיות לפי הציפיות החברתיות שיש ממנה, ומתחילה לחיות בשביל עצמה – רק אז היא יכולה באמת להיות חופשייה", אומרת רבניוטי בראיון מיוחד ל-mako גאווה. "תמיד הייתי כנה עם עצמי, וחייתי את חיי בכבוד, למרות כל הקשיים. מעולם לא הייתי קורבן, נאהבתי על ידי בחורים יפהפיים ואהבתי אותם בחזרה".
תרצי לספר לנו עוד על בטי ואווה, שמופיעות איתך בסרט?
"בטי ואווה שתיהן נשים מצליחות שאני מכירה יותר מ-40 שנים. כמוני, הן היו עובדות מין בגיל צעיר, ובערך בתקופה הזאת כבר התחילו להיות מעורבות בכל מיני פרויקטים בסצנת האמנות. בטי הייתה מעורבת בתנועה הטרנסית בסוף שנות ה-70, פרסמה שני ספרים אישיים העוסקים בסוגיות של הקהילה הטרנסית והיא מופיעה עד היום כשחקנית תיאטרון. אווה היא רקדנית ושחקנית, והיא חלק מעולם הבידור כבר עשורים שלמים. שתיהן חלק מדור של נשים טרנסיות יווניות שעברו המון, אבל גם הספיקו ליהנות מהחיים במלואם. הן עדיין עומדות כאן זורחות".
תמיד דיברת בפתיחות על התקופה שלך כאישה מנוצלת בזנות, כמו שאת מדברת בסרט?
"כן. הייתי מאוד צעירה כשהתחלתי להוציא לאור את 'קראקסימו'. היום אנשים מדברים עליו כעל מגזין טרנס-אנרכיסטי, אבל אני פשוט הייתי חייבת להביע את עצמי בתור צעירה טרנסית העוסקת בזנות ברחובות אתונה. הגיליון הראשון יצא בסתיו 1981, הדפסתי 3000 עותקים וכולם נמכרו באותו היום. בדף הראשון נכתבה הכותרת 'אני, הזונה', ותחתיו הודפס מניפסט שכתבתי על חיי. מעולם לא הרגשתי אשמה בגלל מי שאני, כי הבעיה היא בחברה, לא בנו. החברה היא זאת שאילצה אותנו להיות לעובדות מין במטרה לשרוד, בין אם נאהב זאת ובין אם לא. שהיא תתבייש, אנחנו לא".
רבניוטי דיברה רבות על התקופה בה שוטרים התנכלו לה ולחברותיה והיו עוצרים ומכים אותן עד שהסכימו לתת להן את הכסף שהרוויחו במהלך הלילה. המצב השתנה כשקמה התנועה למען זכויות הלהט"ב ביוון, לאחר שחוקק חוק שמטרתו "צמצום מחלות מין" ואסר על "זכרים" לשוטט ברחובות, בכיכרות ובמרחבים פומביים "במטרה לשדל גברים אחרים להשתתף בפעילות מינית שלא כדרך הטבע". ב-1981, השנה בה הושק המגזין של רבניוטי, החוק בוטל ומערכת היחסים של רבניוטי עם המשטרה השתנתה. ברחבי אתונה רוסס גרפיטי "תורידו את הידיים מפאולה", אינטלקטואלים למדו את שמה, ופאולה עצמה דיברה בעוז נגד אלימות משטרתית.
"זאת הייתה המציאות שלנו. השוטרים היו עוצרים ומשפילים אותנו רק כדי להפיג את השעמום במשמרת שלהם", היא מספרת. "כשהיינו מגיעות לבית המשפט היינו צריכות להוציא סכומי כסף עצומים כדי להשתחרר בערבות. המדינה ומערכת המשפט היווניות היו עבורנו סרסור, במובן הזה - סרסור איום ותובעני. בעזרת הליכים אלימים במיוחד היינו צריכות לשלם למדינה סכום משמעותי ממה שהרווחנו, זאת למרות שהדירו אותנו מכל סוג אחר של עבודה".
מה גרם לך להחליט ללכת לפוליטיקה?
"הייתי ווקאלית ופעילה פוליטית מאז שהייתי מתבגרת. גם כשהייתי בשנות ה-30 לחיי התמודדתי בבחירות לפרלמנט, מטעם מפלגת האקולוגיים האלטרנטיביים, והייתי האישה הטרנסית הראשונה שעשתה זאת. ב-2019 התבקשתי שוב לרוץ מטעם מפלגת MERA25. לתחושתי, הם מייצגים שמאל רחב אופקים, בלי הדעות הקדומות והמחסומים שיש במפלגות שמאל אחרות".
יש הבדל בין סרט שמבוים על ידיך, בו את מספרת את הסיפור שלך, לסרט שהיה מביים במאי אחר, גבר סיסג'נדר?
"תן לי להגיד לך משהו: לעיתים קרובות אני מקבלת הצעות מגברים סיסג'נדרים, הומואים או סטרייטים, שרוצים להשתמש בי, אישה טרנסית, כאובייקט. מנקודת מבטם, אישה טרנסית היא תמיד אובייקט שהם יכולים להשתלט עליו, כאילו הייתה ציפור אקזוטית משולי קהילת הלהט"ב, קהילה שהם רוצים 'להעצים' ו'לעזור' לה. בימים הראשונים למגזין אנשים כמו אותם במאים שאלו אם היא באמת כותבת את הטקסטים האלה ואיך היא יכולה לפרסם מגזין בכוחות עצמה, כאילו טרנסיות לא יכולות לדבר בשם עצמן. הסרטים שלי וכל שאני עושה הם תשובתי לנקודת המבט סיסג'נדרית על טרנסיות".
מה אנחנו כישראלים חייבים לדעת על הקהילה הלהט"בית ביוון?
"התרבות הלהט"בית היא חלק מהקהילה היוונית כבר מימי המיתולוגיה, והתרבות הזאת שרדה גם בקרב האנשים הפשוטים ביוון. לרשויות ולשמרנים הייתה בעיה איתנו, לא לבן של השכן. זה הוביל למצב פרדוקסלי: את הטרנסיות העריצו הבחורים הכי חתיכים והרווחנו כסף, אבל המשטרה דלקה אחרינו ולא הצלחנו לשכור דירה. עכשיו אנחנו במצב מבלבל מסוג אחר: המדינה לכאורה דואגת לנו, בשעה שהיא מבצעת פינקווש ומשתיקה אותנו כשזה נוגע לסוגיות של מעמד, גזע וסקסיזם. מצבו של קוויר לא-לבן או של נערה טרנסית ענייה לא דומה למצב של גבר הומו, עשיר, לבן פריוילג. חשוב שלהט"ב מיוון וישראל, או מכל מקום אחר, יבדקו את הפריבילגיה שלהם, וילחמו למען המדוכאים".
לרכישת כרטיסים לסרט "האוליאנדרים"
