את תשוקת הכתיבה והבימוי גילה הבמאי עידן חגואל (42) בשלב מאוחר יחסית בחייו. "בסביבה שלי לא היו יוצרים או שחקנים ולא הייתה סביבה מעודדת יצירה כדרך חיים. בתור אדם בעם נטייה לכך לא חשבתי שזה מותר או בריא", הוא מסביר בראיון לכבוד צאת סרטו החדש, "אזרח מודאג".
בגלל הרקע הזה, התבייש חגואל להגיש מועמדות לגל"צ או לנסות להתקבל לסם שפיגל, ובסוף החליט ללמוד במכללת ספיר, מתוך מחשבה שיוכל למצוא את הכיוון שלו בתחום דווקא ממקום מרוחק. "מאוד אהבתי קולנוע ותסריטאות, אבל התעוזה לחקור את הנתיב הזה בצורה יותר מעמיקה הגיעה מתוך לימודי הקולנוע", הוא מסביר. את התמיכה והביטחון לביצועיו הוא זוקף לזכותם של שני מוריו במכללה: ארי פולמן ("ואלס עם באשיר") ושלומי אלקבץ ("גט"): "הם האמינו בי מאוד, תמכו בי ונתנו לי את התחושה שהדבר הזה יכול לקרות".
את הלימודים העביר חגואל בצל התקפות חוזרות ונשנות של קסאמים, והוא היה אדיש לכך במשך שנתיים, עד שטיל אחד נפל קרוב מדי. "הוא עף מעל אשקובית שגרתי בה בקיבוץ, נחת חמישים מטר מאחורי הראש שלי והרעיד את הבית", הוא נזכר ביום הטראומטי שגרם לו לרצות לסיים את לימודיו במהירות האפשרית. "חזרתי לישון וכשהתעוררתי ויצאתי מהבית ראיתי את ההרס והבנתי שזה בקלות יכול היה ליפול עליי".
עם סיום הלימודים הפך חגואל לכתב התרבות במקומון "עכבר העיר", ועם סגירת העיתון ניצל את המומנטום להגשים את חלומו הגדול והתחיל לעבוד על סרטו הראשון - "אינרציה". "אני 'לייט בלומר'. חיפשתי אותנטיות וקול פנימי", הוא מסביר. "לא רציתי לחקות קולנוע או ליצור משהו שיהיה דומה למשהו אחר. רציתי לשאוב השראה, אבל ליצור מתוך עצמי בצורה אותנטית ועם חיבור לחומרים שלי. אם רוצים לדבר על החיים, אז צריך לחיות אותם".
כמו שגילה בגיל מאוחר את חיבתו לכתיבה ובימוי קולנועי, כך גם היציאה מהארון הגיעה רק בגיל 27. "זה ייסר אותי ולא ידעתי איך לעשות את זה והאם זה באמת מה שאני מרגיש", הוא משתף. "התלבטתי לגבי הדבר הזה, אבל בסוף שחררתי, החלטתי להיות אותנטי עם החוויה הזאת ולא להסתיר. מאז לא הסתכלתי לאחור".
"הקהילה הגאה יכולה להיות גם מקרבנת"
את חגואל בן ה-42 תפסנו רגע לפני שהוא טס להקרנת "אזרח מודאג", סרטו השני, בפסטיבל הסרטים בהודו ופאלם ספרינגס. עד כה השתתף הסרט בחמישים פסטיבלים, כולל פרמיירה בפסטיבל ברלין וזכייה בפרסי התסריט והפסקול בפסטיבל ירושלים. בנוסף, הסרט הישראלי נמכר ל-HBO והוא מוקרן בבתי קולנוע בחו"ל. "זו הרגשה של נחת, לא של אושר, כי דברים כאלה הם לא מה שגורם לך אושר בחיים", מספר עידן בגאווה. "זה סרט שצולם בסלון הבית שלי ויש בזה משהו קצת הזייתי. הסרט מסב לי נחת על כל האי נחת שהייתה לי בשלוש וחצי השנים האחרונות".
עלילת הסרט סובבת סביב זוג הומואים, בן הארכיטקט ורז הכוריאוגרף (שלומי ברטונוב ואריאל וולף), שגרים בדרום תל אביב ומחליטים לצאת למסע להבאת ילד משותף לעולם. החיים הבורגניים שלהם משתבשים בגלל אירוע טרגי שמערער את שגרת חייהם והופך את עולמם. "'אזרח מודאג' משתמש בחומרים ביוגרפיים, דברים שחוויתי וראיתי בתקופה בה גרתי בנווה שאנן, והסרט הוא תגובה רגשית מחשבתית לכל מה שחוויתי", מגלה חגואל. "הייתה החלטה כמעט אידיאולוגית שזו תהיה סאטירה על עצמי. זאת הייתה נקודת המוצא של הסרט. מהרגע שנפלה ההחלטה הזו נוצרה העלילה והיא תופסת את הכוח עליך - לוקחת אותך למקומות מסוימים שלא תכננת לקחת. הכל נכנס לתסריט הזה ולכן הוא מרגיש יותר אישי. רציתי שהחוויה תהיה קולנועית וכמה שאפשר מידה של סוכר, כדי שהחוויות הלא פשוטות יחליקו בגרון ויחלחלו למקומות שיותר יטרידו".
היה אפשר להציב גם זוג סטרייטים מול הבעיות האלה.
"זה נכון, אבל הבחירה בזוג הומואים מעצימה את העלילה. הזהות המינית של הדמויות הראשיות מעבירה במקום כלשהו גם את הנטייה החברתית-הומניסטית שלהם. יש גם עניין שהדמויות יכולות לצאת מ'הגטו ההומואי' העוסק לרוב במימוש, מיניות ורצון לאהבה. זה חשוב להראות נרטיבים אחרים, שהקהילה הגאה יכולה להיות גם מקרבנת. במובן מסוים זה מנרמל את הדמויות הלהט"ביות בקולנוע ולא שומר אותן כל הזמן במקום שמנסה להנגיש אותם לציבור הרחב, כדי להראות שהאהבה שלהם לגיטימית. הנרטיב הזה קיים המון שנים ואני חושב שחשוב לעדכן אותו, כי מסוכן להתאהב בו".
באופן מפתיע, הליהוק לסרט לא נערך באמצעות אודישנים, אלא לאחר שעידן ראה שחקנים על הבמה, שמע עליהם או ראה תמונה שלהם. עוד עובדה מפתיעה היא שרוב קאסט השחקנים בסרט הם שחקני תיאטרון גשר ותיאטרון הקאמרי, ליהוק שונה מהרגיל לסרטי קולנוע. "זה נכון ששחקני תיאטרון פחות מנוסים בקולנוע וטלוויזיה ופחות יודעים לעבוד בקלוז אפ, אבל שחקן אינטליגנט שיש לו יכולות מבין את זה נורא מהר. יש הרבה שחקנים טובים בארץ וחבל שאנשים נצמדים לשם או שחקן שכבר ניסו אותו", הוא מוסיף.
את זוג השחקנים הראשיים, אריאל וולף ושלומי ברטונוב, חגואל ידע מראש שהוא רוצה ללהק. הוא חיפש אחרי שחקנים הומואים שהם זוג במציאות, כי האינטימיות ביניהם תהיה מובנת ואותנטית ועליה ניתן יהיה לבנות את העלילה. "לא היה לי רצון לבזבז את הזמן שלי על שיעורי אינטימיות, ללמד גברים להתנשק לצורך העניין", מסביר חגואל. "לקחת שני סטרייטים וללמד אותם להימשך לגברים זה משהו שלא היה לי כוח, רצון או אנרגיה להתעסק בו, ואני גם חושב שזה לא נכון. ברגע שהכרתי את אריאל ושלומי זה היה לי ברור. אריאל שחקן מוכשר, ואז ברגע שראיתי את שלומי משחק על הבמה הבנתי שזה נועד לקרות".
עד כמה הזוגיות שלהם דומה למה שאנו רואים על המסך?
"נכון שיש אלמנטים בזוגיות שהם מאוד דומים בין מערכות יחסים והעצבים מאוד חשופים, אבל האינטימיות ביניהם היא חומר גלם ולא השראה סיפורית. כלומר, לא היה שם רצון צהוב להיכנס לתוך החיים שלהם".
הסרט הזה מאוד שונה מהקודם, אבל בשניהם יש תמה חוזרת - הטיפול המשטרתי.
"יש דואליות במשטרה: היא יכולה להיטיב עמך ויכולה להתעמר בך. אני מפחד מבירוקרטיה ומהרגע שהמשטרה נכנסת לתמונה, כי דברים יוצאים מהשליטה שלך ברגע שאתה מערב כוחות גדולים ממך. יש בי חרדה קפקאית מדברים כאלה, אבל אני נהנה מן האבסורד הזה, כלומר ש'החוק' נכנס לתוך החיים הפרטיים שלך. יש בזה משהו עם פוטנציאל מאוד קומי-סאטירי מצד אחד ומצד שני טרגי עד דמעות. במקרה של 'אזרח מודאג' יש תמונת מראה בסרט שבה המשטרה של הלילה מתנהגת שונה מהמשטרה של היום, ולכן יש אמביוולנטיות כלפי היחס של המשטרה".
בימים אלה חגואל עוסק ב"כתיבה של מספר דברים", והוא משתדל להישאר אופטימי ולהאמין שלמרות חילופי השלטון. "המנועים והבלמים במדינת ישראל הם חזקים, לא כל פעם שמתחלף שלטון הערכים של המדינה ישתנו כל כך מהר", הוא אומר. חגואל אף שוקל הבאת ילדים לעולם בעצמו: "כל אדם שיש לו לב, ריאות ומוח במדינת ישראל רוצה להביא ילדים, בין אם הוא להוט או לא להוט", הוא אומר. " הסביבה נותנת את התחושה הלא נעימה שאתה צריך לעשות זאת ועל כן יש סיכוי שאעשה זאת. אבל לא בכל מחיר". לטענתו, בחברה הישראלית הנרמול של הגייז מתרחש דרך הבאת ילדים: "יש לי הרגשה שבישראל לא לגמרי מקבלים הומואים, אבל לפחות שיביאו ילדים לעולם".
מיכל ליבר רונן היא כתבת אתר Seret. לכתבות, ביקורות וראיונות נוספים