בשנת 2011 זעזעה א. ל. ג'יימס את עולם הספרות עם רומן הביכורים שלה, "חמישים גוונים של אפור", שהחזיר אל המפה ז'אנר שנכחד כמעט לגמרי בעידן הטכנולוגי: הרומן הארוטי. כשפורנוגרפיה מגוונת וחינמית זמינה לכל במרחק קליק או שניים, קריאה של מאות עמודים בשביל כמה תיאורי סקס נראית מגוחכת. ההסבר היחיד שניתן לתופעה הזו הוא שהספרות הפורנוגרפית, בניגוד לאתרי הפורנו, משאירה מעט מקום לדמיון, מרחב נשימה אליו יכולים הקוראים למזוג חלק מעצמם. ועדיין, לא ניתן להתעלם מהתפקיד ששיחק כאן פקטור הזעזוע: סצנות סקס מפורטות כל כך? ועוד עם רמיזות ל-BDSM?
לכל המצקצקים על מצב הספרות כיום נשלח במתנה עותק של "טלני", מאת אוסקר ויילד, שראה אור לראשונה ב-1883 ועושה גם היום בית ספר לסדרת "חמישים גוונים" ודומיה. ברצינות, הם נראים לידו כמו "מיץ פטל". בדומה ללא מעט ספרות פורנוגרפית מהתקופה, מדובר ברומן מפורט מאוד, נועז מאוד וקינקי למדי, עם כמה סצנות שמזכירות יותר ספרות אימה מספרות אירוטית, ומעט מאוד עמודים שלא יגרמו ללסת של סבתא שלכם להישמט. אה, ועוד פרט אחד קטן: הוא הומוסקסואלי.
ראוי לציין כי ויילד לא חתם על היצירה בשמו והיא רק מיוחסת לו. עם זאת, הייחוס הזה אינו חסר בסיס. ויילד הפך, בעל כורחו, למעין סמל ספרותי של הקהילה. סמל, מפני שהיה אחד הסופרים הלהט"בים המוקדמים והגדולים ביותר שכתבו על נטייתם; בעל כורחו, מפני שלא היו לו שום שאיפות פוליטיות או חברתיות בנושא. למעשה, ויילד סבל לא מעט מהביסקסואליות שלו - הן ייסורים שייסר את עצמו והן ייסורים חיצוניים. ב-1895 נשלח לכלא לשנתיים בעוון "יחסים הומוסקסואלים", וכששוחרר, חבוט, חלוש ומושפל, גזר על עצמו גלות מרצון מהחברה הגבוהה בלונדון ומהחברה באופן כללי, עד שנפטר מדלקת קרום המוח בשנת 1900, והוא בן 46 בלבד. בספרו "ממעמקים" (שראה אור בעברית בהוצאת "מודן"), מכתב אישי שיצא לאור כטקסט ספרותי, הוא כותב על משיכתו לאהוב ליבו בכמיהה חסרת מעצורים, אך גם בהרבה אשמה וסבל.
מעניין, אפוא, שהרגשות השליליים האלה באים לידי ביטוי שולי למדי ב"טלני", בו ויילד מתיר כל רסן ומתענג על ההומוסקסואליות כעל פרי אסור ומתוק עד שיכרון. הסיפור מסופר מפי קאמיל, צעיר בן החברה הגבוהה של פריז בסוף המאה ה-19, אשר מתאהב נואשות ברנה טלני, פסנתרן צעיר ומוכשר. המשיכה הרומנטית ביניהם היא מיידית וקיטשית עד פרודיה; השניים מתאהבים אחד בשני במבט ראשון, והאהבה ביניהם מגיעה ללא כל מאמץ. עוברים אמנם כמאה עמודים עד שהיא סוף-סוף מתממשת, אבל אין ספק אפילו לרגע אם הם אכן יהיו ביחד או שלא.
כאמור, הרומן רוויי סקס, ולכתוב כמחצית ממנו בלי כמה סצנות עסיסיות זה רעיון בלתי מתקבל על הדעת. על כן, משתמש המחבר בכל מיני תירוצים כדי לתאר בינתיים כיבושים מיניים של הדובר ושל דמויות אחרות, ומדהים כמה שאין לו שום בושה: אונס, אורגיות המוניות, ביקורים בבתי זונות, וגם רגע מחריד אחד של אוננות אנאלית עם בקבוק זכוכית שנגמר בכי רע, ושלעולם לא תצליחו למחות מזיכרונכם. יש כאן לא מעט קטעים דוחים, ורובם ככולם מסוכנים למדי – הוזכר בהתחלה איזה תחליף תקופתי לקונדום בשם "מכתב צרפתי", אבל הגברים לא טורחים להשתמש בו, ועדיין אף אחד לא סובל מדי ממחלות מין. החיים הטובים.
אבל לצד אלה יש גם הרבה מאוד קטעים מחרמנים להפתיע, שיגרמו לכם לחשוב ברצינות על להחליף את הפורנו בספרות פורנוגרפית. לא שהיא מציאותית יותר – כל זין הוא "זרג עצום בגודלו", וכל אורגזמה מביאה לידי עילפון – אבל היא רוויית תשוקה באופן ממגנט ממש. שום ייצוג קולנועי של נשיקה לא יכול להעביר את הפראות והכמיהה שבמשפט "נשיקה כזאת יורדת אחריך אלי קבר". בנוסף, תיאורי האהבה והמין לא רק מפורשים, אלא גם משובצים בדימויים, בשפה מליצית וברפרנסים שמתכתבים עם לא מעט יצירות קלאסיות, מ"גן העדן האבוד" ועד המיתולוגיה היוונית. המהדורה העברית האיומה, רוויה בשגיאות הגהה ותרגום, מנסה להסביר אותם בהרבה הערות שוליים טרחניות, אבל אפשר ליהנות מהם גם בלי להבין, ופשוט להתרשם מהעובדה שמי שלא יהיה שכתב את הקטעים האלה, הלב שלו הצליח להזרים דם למוח ולזין בו זמנית.
אבל הדבר המפתיע ביותר ב"טלני" הוא האופן בו הוא מתאר את הקהילה ההומוסקסואלית של התקופה. בעוד הציפייה היא לחיים של רדיפה, פחד ואהבות גנובות, עד מהרה מתברר כי הרבה יותר מפחיד להיות הומו בבת ים של 2016 מאשר בפריז של 1883. הדבר אמנם לא נראה בעין יפה, אבל זה לא מפריע להומואים להתנשק ברחובות, ללכת יד ביד ולארגן אורגיות ענק אליהן באים כדי לראות ולהיראות. הגיבור שלנו, שכבר ניסה את זה בעבר עם בנות, גם אם לא בהצלחה יתרה, כלל לא המום מעצם משיכתו לגבר אחר. הוא אפילו לא לוקח את זה כמובן מאליו, אלא מתענג על גבריותו של אהובו, על שריריו, על ריחו, על איבר המין שלו. "האם פשעתי נגד הטבע שעה שטבעי שלי מצא שלווה ואושר בדרך זו? ההיתה זו אשמתי אם לא יכולתי לנצח את הרגש הסוער שלי בטיעונים מוחצים?" הוא מיתמם בנאיביות, בלא מאמץ. הלוואי וכל ההומואים בארון של 2016 יכלו להרגיש כך גם הם.
הסוף – אם מפריע לכם לקבל ספוילר לספר פורנו, אתם מוזמנים לדלג על הפסקה הזו – טראגי, כמתבקש מחוקי הז'אנר. קשה לדמיין רומן הומוסקסואלי בן ימינו שנגמר באופן טרגי שלא מתוך קשר לחברה ההומופובית, אבל "טלני" מסתיים בטרגדיה שנגרמת מאי הבנה של אוהבים א-לה רומיאו ויוליה. ואם ממש מתעקשים, הטרגדיה הזו גם קשורה להחפצת גברים, נושא שהדיבור עליו מצומצם עד אפסות.
הוא אמור היה להיות ספר פורנו פשוט, אבל "טלני" הוא ספר אמיץ ונועז, שלא מפחד לחקור את המיניות עד קצותיה האזוטריים ביותר ולא מבזבז יותר מדי זמן על מאבקים פנימיים של הומואים שמתקשים לקבל את עצמם. לעתים נראה שהוא מתייחס אליהם בזלזול ממש, כיודע אמת בסיסית מאוד: בין אם זה יוביל לגאולה ובין אם לחורבן, הדרך היחידה לצאת לחופשי היא להפסיק להילחם בעצמך, להסתכל לתשוקות המודחקות ביותר שלך בלבן של העיניים – ולהוציא אותן לאור היום.
טלני, או: הצד השני של המטבע, אוסקר ויילד, מצרפתית: שאול שילו, אסטרולוג 2016