קצת לפני שטרנד המסכות כבש את 2020 בנסיבות די עגומות, וכמה רגעים אחרי שסיה התרגלה להופיע עם פאות ארוכות שמכסות חצי מהפרצוף שלה, צצה בתעשיית המוזיקה דמות חדשה שלא מוכנה לחשוף את פניה: אורוויל פק. 

פק הוא לא כוכב פופ סטנדרטי - הסגנון המוזיקלי שלו הוא בכלל קאנטרי שעושה הרבה כבוד למסורת. בשביל לתאר את הנראות שלו יש רק מילה אחת שיכולה להתאים: קאובוי. הקאובוי במסכה, אם תרצו. אה, ויש עוד פרט אחד שכדאי לציין: הקאובוי הזה גיי. 

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Orville Peck (@orvillepeck) on

 בימים בהם ליל נאס איקס הגיי הוא ראפר מוכר וקים פטרס הטרנסית היא כוכבת פופ מצליחה נדמה שזה פרט שולי, אבל במושגים אמריקאיים יש משמעות עצומה בכוכב קאנטרי שלא מסתיר את הנטייה המינית שלו, בעיקר כי הז'אנר מקושר במסורת ושמרנות, לא רק מוזיקלית. אם נחפש הקבלה בתעשיית המוזיקה הישראלית, הדבר הקרוב ביותר שנמצא יהיה ככל הנראה זמר מזרחית גיי. הרעיונות המוסיקליים דומים - בדידות, שברון לב, חרטות - אבל הסגנון אחר לגמרי. 

בלדות גיטרה נוגות, אפלוליות ומחוספסות; עלילות המתרחשות בלילה מדברי; דמויות קאובויים מתאבקים, אופנוענים - קשה לחשוב על תפאורה סטרייטית יותר מזה. אבל אז מתחיל להתנגן השיר הראשון באלבום, Dead Of Night, והפזמון מבקש להסתכל על "הבנים בעוד הם חולפים על פנינו, מספיק כדי לגרום לגבר צעיר…"  

"המסכה לא מסתירה - היא חושפת הרבה"

לא הרבה ידוע על חייו האישיים של פק - אפילו לא שמו האמיתי או איפה נולד. מה שאנחנו כן יודעים זה שהוא מגיע מרקע אמנותי מוצק: אביו הוא טכנאי סאונד ואורוויל הצעיר עשה עבודות דיבוב עוד מילדות. הוא למד בלט במשך 12 שנים, הופיע במחזות זמר, ובשנות העשרים עבר ללונדון כדי ללמוד באקדמיה למוזיקה ולדרמה וכיכב במחזה בווסט-אנד. הוא נע ונד בין מקומות שונים עוד מילדות (והעביר חלק יפה משנותיו המעצבות בארצות הברית), וכיום חי בקנדה, שמכונה על ידי מקורות מסוימים מולדתו, למרות שהוא בכלל נולד בחצי הכדור הדרומי. 

לצד החיבה לבלט ומחזות זמר, האהבה הגדולה של פק תמיד הייתה מוזיקת הקאנטרי ודמויות כמו ג'ורג' ג'ונס, מרלה האגרד ודולי פרטון. "יש לאנשים סטיגמה על הז'אנר", אמר בראיון ל-NME. "הם רואים את מה שאני עושה וחושבים שזה שונה, לכן הם יכולים להתחבר לזה. אני מעריך את זה, אבל כל מה שאני עושה מושפע ומבוסס על קלאסיקות קאנטרי. אני אוהב להרחיב את התפיסה של מה מוזיקת קאנטרי יכולה להיות". 

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Orville Peck (@orvillepeck) on

 ובאמת, פק מוצא עקבות של הז'אנר אצל הרבה אמנים. הוא מונה ראפריות כמו מייגן די סטאליון, טיארה וואק ודוג'ה קאט כדוגמאות לאמניות עם "אנרגיה של קאובויות" ומעיד על הערצתו ללנה דל ריי: "יש לה עוצמה מלנכולית שהיא בעיקרון קאובוית", הוא אומר, "ככה הרגשתי רוב חיי". 

בכל ראיון עם פק הוא נשאל על עניין המסכה, אבל תמיד מספק תשובות קצרות וענייניות כמו "אני לא עושה את זה כדי לחמוק משאלות, אלא כי אני רוצה שלאנשים תהיה את ההסתכלות שלהם על זה". קצת לפני שהוא התעייף מלדוש בנושא, הוא סיפר בפירוט בראיון למגזין L’officiel: "למדתי את אמנות המסכות לפני כמה שנים - השיטה שהפכה למפורסמת בזכות ז'אק לקוק. זה ריתק אותי, כי אנחנו חושבים שהמסכה הולכת להסתיר משהו, אבל היא בעצם חושפת הרבה. אם תעטו מסכה על מישהו ותתנו לו לשבת על כיסא בלי לעשות כלום, אתם תבחינו בפרטים קטנים שיחשפו איך הוא מרגיש ומי הוא באמת. יש הרבה מה לומר על הביטחון שבמסכה, שמאפשר לך להיות כן וחשוף לגמרי. אבל בכנות, אני לא חושב על זה יותר מדי. חסר שואו טוב בעולם, אני פשוט עושה אמנות בדרך היחידה שאני מכיר וזה גם נראה מגניב".  

 
 
 
View this post on Instagram
 
 

Gay Times Autumn 2020 cover Shot by @franzszony Words by @lewiscorner Styled by @cathyhahn

A post shared by Orville Peck (@orvillepeck) on

"עקרונית, דולי פרטון היא דראג קווין"

למרות הניסיון הבימתי העשיר, פק נאלץ לעגל פינות ולספר שקרים קטנים לחברת התקליטים כדי להשיג את החוזה שהוביל לאלבום הבכורה "Pony". "התחננתי לחבר שיתן לי לחמם הופעה שלו רק כדי שאוכל לומר שכבר יצא לי להופיע", התוודה בראיון ל-GQ. אבל מאז צאת האלבום אי שם במרץ 2019, הוא כבר ממש לא צריך להתחנן כדי להשיג הופעות. 

האלבום העדין, האפלולי והיפהפה זכה לקבלת פנים חמה מהקהל והמבקרים, וקנה לו גם הזדמנויות מקצועיות מרגשות. למשל, האדם האחרון שפגש לפני שהתחיל הסגר הראשון של הקורונה היא אגדת הקאנטרי שאניה טוויין, איתה הקליט דואט שנקרא, באופן הולם, "Legends Never Die", ונכלל באי-פי "Show Pony" שיצא באוגוסט האחרון. 

פק סיפר שהתחיל לכתוב את הדואט על חלום בלתי מושג - ואז שמע כי טוויין מעריצה אותו (והוא מעריץ אותה עוד מהיסודי). בזמן שעבדו על הדואט שיתף: "אני נמצא אצלה בווגאס, אנחנו רוכבים על סוסים ומבלים ביחד - זה סוריאליסטי. זה פשוט מדהים רק להיות לידה כשהיא עובדת, כי היא כזו בוסית".  

וגם פק, עם כל החמידות בראיונות, הוא בוס לא קטן. הליריקה שלו לא מסתירה את הנטייה המינית שלו והוא גם לא עושה מזה ביג דיל. "חוויתי את מה שחוויתי כגבר גיי, זה חלק גדול ממי שאני ומה שאני עושה, אבל הייצוג הוא לא חלק מהאג'נדה שלי", סיפר ל-Gay Times. "האג'נדה שלי היא להיות כן כמה שיותר". 

בראיונות הוא גם תוקף את התפיסה שקאנטרי זה ז'אנר המיועד לקבוצה מסוימת בלבד: "כילד התחברתי לז'אנר כי הוא עוסק בבדידות, בשברון לב, באכזבה - החוויות שכל גיי עובר בשלב הזה. איכשהו נוצרה סטיגמה שזו מוזיקה לגברים סטרייטים, אבל אני לא מסכים - אני חושב שזו מוזיקה שנועדה לאנשים שמרגישים שונים וחריגים", אמר והוסיף בהומור: "זאת מוזיקה ממש הומואית. הדרמה! זו מסורת של קאמפיות, של סיפורים ושל ססגוניות, עם תלבושות, פאות ואבני חן. רק תסתכלו על דולי פרטון, עקרונית היא דראג קווין". 

ובכל זאת, בנימה רצינית יותר, הוא מעיד שסצנת הקאנטרי הופכת בשנים האחרונות ליותר פתוחה ומקבלת, ונותן כדוגמה את הקהל שמגיע להופעות שלו: "מלכות דראג, פאנקיסטים, זוגות בני 70 או 80 שמגיעים כי הם אוהבים את הז'אנר. זה הקטע המדהים - המוזיקה מדברת אל כל כך הרבה אנשים שונים".