פרד הרש (66) ניגן לראשונה בפסנתר בגיל ארבע. בגיל שמונה הוא כבר הלחין מוזיקה בעצמו, ובגיל עשר זכה בתחרויות פסנתר בינלאומיות. ארבעה עשורים של פעילות ענפה הספיקו כדי להעניק לו לא פחות מ-15 מועמדויות לגראמי. עם זאת, הדרך שעבר, בעיקר בחייו האישיים, לא הייתה פשוטה כלל: "ניגנתי עם ענקים בתחום הג'אז וחלקם מתו לפני שהספקתי לספר להם שאני הומו. הם נפרדו מהעולם כשהם לא באמת מכירים אותי. לפחות לא את כולי", הוא אומר בשיחה עם mako. ב-6-7 ביולי יופיע הרש במסגרת פסטיבל הג'אז בירושלים.
כאשר היה הרש בגיל 19 הוא העז לצאת לראשונה מהארון מול משפחתו וחבריו. עם זאת, כאמור, הוא מעולם לא דיבר על הנושא בסביבתו המקצועית: "היו לי חיים כאומן ג'אז, והיו לי חיים כהומו, והם לא השתלבו האחד בשני. צריך להבין שהתקופה הייתה שונה מאוד. היום אפשר לראות הומואים מוצהרים בפוליטיקה, במדיה, ואפילו בספורט. בתקופתי זה היה סיפור אחר לגמרי".
הרש גדל כנער בשנות השבעים בארצות הברית, אז, הוא אומר, "אפילו לא ידעתי מה זה הומו. ידעתי שאני אוהב גברים, אבל לא היה סביבי שום מודל לחיקוי. הפעם הראשונה שפגשתי הומואים הייתה כשיצאתי מאוהיו (שם נולד - ש.ב) ועברתי לבוסטון, ומשם לניו-יורק".
החשש לשתף את הקולגות שלו, איתם הופיע במשך שנים נבע, לדבריו, בעיקר מחשש מקטלוג: "לא רציתי שזה יהיה הדבר הראשון שמתקשר לשם שלי. אני אנסה להסביר: זה כמו שאתה מסתכל על שולחן העבודה במחשב ורואה הרבה תיקיות. התיקיה הגדולה היא 'פרד האדם'. בתוכה תמצא תיקייה של 'פרד המוזיקאי'. התיקייה של 'פרד ההומו' גם נמצאת שם. היא פשוט לא החלק החשוב ביותר במי שאני. הרי בסופו של יום זה כל-כך שולי. מה זה בכלל להיות הומו? זה כמו לאהוב מישהו שיש לו משקפיים או שאין לו משקפיים. כל עוד אתה באמת אוהב בן אדם, זה כל מה שמשנה, המין שלו לגמרי לא רלוונטי".
"מה זה בכלל להיות הומו? זה כמו לאהוב מישהו שיש לו משקפיים או שאין לו משקפיים. כל עוד אתה באמת אוהב בן אדם, זה כל מה שמשנה, המין שלו לגמרי לא רלוונטי"
"זה היה צעד גדול עבורי"
כשהגיע לניו-יורק בשנות העשרים שלו, הוא ראה את מצעד הגאווה הראשון בחייו: "אני זוכר שהמצעד עבר ברחוב שלידי. קפאתי. לא הצלחתי להחליט מה לעשות. מצד אחד האינטואיציה שלי אמרה להצטרף אליהם, ומצד שני, אם אצטרף למצעד ומישהו מסצנת הג'אז יראה אותי, זה יהיה נורא עבור הקריירה שלי. בשלב מסוים אמרתי 'פאק איט' והצטרפתי לצועדים. זה היה סיכון גדול אבל גם צעד גדול עבורי".
באותה התקופה נדבק הרש ב-HIV: "עשיתי בתקופה הזו המון סקס", הוא משתף, "עדיין לא היו בדיקות לנגיף, הן הומצאו רק כמה שנים לאחר מכן, אבל לא הייתי מופתע כשנבדקתי והתוצאה הייתה חיובית". כשיצא הטיפול הראשון למחלה בשנות ה-90 הרש החל לקבל אותו. במקביל לא מעט מחבריו מתו מהמחלה ומהסיבוכים שנלוו אליה.
זו גם הייתה נקודת המפנה עבורו, וב-1992 הוא יצא מהארון בפומבי: "הייתי חולה, ולא ידעתי כמה זמן נשאר לי. היה חשוב לי שאנשים ידעו מי אני באמת למקרה שאני אמות. כאומן הרגשתי שאני לא יכול להמשיך לעשות מוזיקה כשאני בארון. באופן אירוני מאוד, באותה השנה גם קיבלתי את המועמדות הראשונה שלי לגראמי. לא ידעתי אם אני אחיה עד הטקס".
היציאה מהארון עוררה הד רב בעולם התקשורת: "קיימתי יותר מ-60 ראיונות שונים בטלוויזיה, ברדיו ובמגזינים, ומבלי להתכוון זה נעשה לסיפור. המון נגני ג'אז פנו אליי באופן גלוי או אנונימי כדי להתייעץ איתי איך לצאת מהארון, או איך להתמודד עם איידס. הרבה אנשים כתבו לי שנתתי להם את האומץ והכוח לצאת מהארון בעצמם. יצא שהפכתי לאקטיביסט מבלי שתכננתי. עד היום אני מנגן באירועים רבים כדי לגייס תרומות לקהילה. חשבתי לעצמי שאני עוזר גם לאחרים וגם לעצמי, ושאולי בעוד שנה אני בכלל אמות, אז למה לא לעשות את זה?".
הרש ניסה להמשיך בפועלו, אבל מצבו הרפואי החריף: "לקחתי תרופות ועדיין הייתי חולה מאוד. אל הווירוס התלוו סיבוכים רבים, שבסופו של דבר הגיעו למוח. בהתחלה זה בא לידי ביטוי בדמנציה. בסופו של דבר הגוף שלי כבר לא עמד בזה, וב-2008 הגעתי למצב של תרדמת שארכה חודשיים".
לאחר מכן החל הרש בתהליך ארוך וקשה של שיקום: "כשהתעוררתי מהקומה לא יכולתי לדבר, לאכול, ללכת או להשתמש בידיים שלי. הייתי במקום הכי נמוך בחיי. איבדתי את הקורדינציה, אכלתי דרך צינורית, ובאותה נשימה הייתי נחוש מאוד להחלים. רציתי יותר מתמיד לחיות. אני חושב שאחרי שהחלמתי לא רק שהרגשתי טוב יותר, אלא גם ניגנתי טוב יותר. הייתי יותר רגוע, שלם ושלו. אפילו היחס הפיזי שלי לפסנתר השתנה. הפכתי בעיקר אסיר תודה הרבה יותר".
את החוויה המורכבת שאותה מתאר הרש הוא תרגם למוזיקה כשיצר יחד עם הרשל גרפיין את מופע המולטימדיה My Coma Dreams: "בדרך כלל אני לא זוכר את החלומות שלי", הוא מסביר, "אבל אלו שהיו לי כשהחלמתי נחרטו לי עמוק בזיכרון. המופע הזה הוא מסע בזיכרון שלי לפני, במהלך ולאחר הקומה. גרפיין הבריק ועזר לי להביע את כל הדבר הזה, והתוצר הוא מעין מופע תיאטרון-ג'ז, ז'אנר שבעצם לא היה קיים".
לפני שש שנים, לרגל יום הולדתו ה-60, הוציא הרש ספר אוטוביוגרפי בשם "Good Things Happen Slowly: A Life in and out of Jazz" שזכה לביקורות מהללות של הוושינגטון פוסט והניו-יורק טיימס, ואף הוכתר כספר השנה בג'אז. "רציתי לספר את הסיפור שלי בצורה הכי טובה שאני יכול". הספר מדבר על ההתמודדות עם משיכה לגברים, הסמים, על אונס שעבר כשלמד בקולג', וגם על האהבה והניצחון. "אתה לא חייב להיות בהכרח מוסיקאי או הומו כדי לקרוא אותו או כדי להתחבר אליו. עדיין מחכים לי ביציאה מהופעות כדי שאני אחתום עליו. זה לא מובן מאליו בעיניי, ואני כל-כך שמח שהוא יצא לאור".
הקורונה, כמו ללא מעט אומנים, גרמה להרש לקחת פסק זמן: "לא הופעתי במשך 14 עשר חודשים, מלבד הופעות סטרימינג. התחושה שלי הייתה מוזרה מאוד. לא התחשק לי לנגן או לכתוב מוזיקה חדשה. לא הייתה לי השראה או תקווה. בשנה שעברה חזרתי לסבבי ההופעות, ואני נהנה מכל רגע. הבנתי כמה אני אוהב להופיע עם אנשים ובפני אנשים. כמה שזה חלק חשוב ומשמעותי לחיים שלי. התגעגעתי גם לקהל הישראלי החם, ואני מצפה לפגוש אותו בקרוב".
הרש יופיע במסגרת פסטיבל הג'אז בירושלים ב-6-7 ביולי. כרטיסים דרך אתר הפסטיבל