"שמעו שמתקיימות מסיבת נשים, וכשיצאנו איימו עלינו ברצח"

כשחנה קליין (71) הייתה בת 11 כבר היה לה לגמרי ברור שהיא אוהבת נשים. "זה לא היה מיני, זה היה רגשי", היא מספרת בשיחה עם mako, "גם לא הייתה לי שום בעיה מול עצמי. להפך, הרגשתי שזה טבעי ואמיתי, אבל לא ידעתי לתת למה שאני מרגישה שם. רק בגיל 15 ראיתי בדוכן עיתונים ספרון עם תמונה של זוג נשים. היה כתוב בו לסביות, אז הבנתי שככה קוראים לזה".

בימים אלה עולה במוזיאון הילדים בחולון התערוכה "דיאלוג עם הזמן", ובה מוצגים שבעה סיפורים של חברי הקהילה הגאה מהגיל השלישי, כאשר סיפורה של קליין הוא אחד מהם. התערוכה היא חלק ממסלול אינטראקטיבי שנועד להמחיש למשתתפים בו את אתגרי היום-יום עימם מתמודדים המבוגרים באמצעות שימוש בכל החושים. לכבוד חודש הגאווה התווספה למסלול התערוכה המדוברת, שאותה יזם ניר סנדץ, והיא כוללת תמונות וסרטונים שמהם ניתן ללמוד על המורכבויות של חיי הלהט"ב בישראל – עוד מתקופת קום המדינה.

"הייתי בן 12, ההורמונים התחילו לעבוד. מהר מאוד הבנתי שהחיבה שלי לבנים היא רגשית ומוחלטת", מתאר שמואל ענב (84), "היה לי כל כך ברור שאני הומו. בספר שלמדנו בשיעור היסטוריה ציינו בכוכבית שביוון העתיקה אהבה אמיתית היא אהבה בין גברים ושהנשים משמשות רק ללידה. אמרתי לעצמי 'יופי, זה מסתדר לי טוב. אז הכל בסדר'".

"העולם אז היה אחר", מתארת קליין. "פה ושם יכולת לשמוע על אנשים שהם כביכול חולי מין, חולי נפש או משוגעים. רוב הזמן התייחסו אלינו כאילו אנחנו לא קיימים, לא ברמת הדיבור, לא ברמת הנראות, ובטח שלא במדיה". על מפורסמים מחוץ לארון, היא אומרת, בכלל לא היה מה לדבר. "לפעמים אני רואה ילדים מקללים אחד את השני ואומרים 'יא הומו'", מוסיף ענב, "בתקופה שלנו גם יחס שלילי כזה לא קרה, כי פשוט לא היינו קיימים".

עשר שנים בכלא

באותם ימים, הם אומרים, החוק בארץ אסר על "משכב זכר שלא כדרך הטבע", כאשר דין העבירה היה עשר שנות מאסר. מצב זה גרם ללא מעט להט"ב להישאר בארון, וחמור מכך - אצל חלקם הוא הוביל להתאבדות. "הדבר הכי נורא הוא האימה שהוא הטיל על כולם. הסטרייטים בעיקר פחדו מאיתנו, וההומואים הרגישו נחיתות כי הם מחוץ לחוק, הוא חלחל לכולם לתודעה ונתן את הלגיטימציה הכי גדולה להומופוביה", הם אומרים.

התמודדות נוספת הייתה מול ההורים. "המשפחה שלי הייתה מאד שמרנית. לא היה מקום לדבר על דברים כאלה", מציינת קליין. "בכלל כל המונח הזה של 'יציאה מהארון' הגיע לעולם עשר שנים אחרי שהבנתי שאני לסבית. זה מחזק את העובדה שמה שנראה היום כמעט מובן מאליו, לא היה כזה. אנשים לא קולטים כמה שהעולם היה אחר".

"בכל שבת נפגשנו כמה חברי הקהילה בחוף הילטון", היא נזכרת. "אמא של אחת הבחורות גילתה על זה. היא מצאה את ספר הטלפונים שלה, התקשרה לכל ההורים, וסיפרה להם שהילדים שלהם הם הומואים ולסביות. אבא אחד קיבל התקף לב. אמא שלי לקחה את זה מאוד קשה. כשאיימתי שאני אעזוב את הבית היא התחרטה".

גם במשפחתו של שמואל לא היה נהוג לדבר על בעיות או קשיים: "התקשורת שלנו הייתה עד גבול מסוים. כל מה שהיה קשור לנושאים שמערבים רגש או מין לא היה מדובר. אתה יודע איך האחים שלי גילו שאני הומו? לפני כמה שנים פרסמו עליי כתבה בידיעות אחרונות. אחי, שמנוי לעיתון, קרא את הכתבה וסיפר לאחותי. היא התקשרה אליי ואמרה: 'דיברת יפה, הבנו הכל'. וזהו. לא דיברנו על זה יותר".

קליין גם ניסתה, כאשר לא עמדה שום ברירה בפניה, ליצור זוגיות עם גבר. "יצאתי במשך שלוש שנים עם גבר הומו. אני חושבת שידענו אחד על השני, אבל לא דיברנו על זה. זה נתן לשנינו אישור מול המשפחות שלנו שאנחנו סטרייטים, שהכל בסדר. מבחינתי לא היה צריך לשכב איתו, והוא הבין שלא צריך לשכב איתי – אז אמרתי 'יופי'. פשוט לא היינו מדברים על דברים כאלה. אחרי שנפרדנו והצטרפתי לאגודה למען הלהט"ב סיפרתי לו שאני לסבית. לו לקח עוד כמה שנים כדי לצאת מהארון בפניי".

"יצאתי במשך שלוש שנים עם גבר הומו. אני חושבת שידענו אחד על השני, אבל לא דיברנו על זה. זה נתן לשנינו אישור מול המשפחות שלנו שאנחנו סטרייטים, שהכל בסדר"

"רציתי היה להכיר עוד נשים כמוני"

ההצטרפות לאגודה למען הלהט"ב שימשה עבור השניים נקודת ציון משמעותית: "בגלל שהרגשתי כל כך בודדה, הייתי מטופלת חמש שנים אצל פסיכולוגית. יום אחד הגעתי לפגישה ואמרתי לה שאני חושבת שכל הבעיות שיש לי קשורות לזה שאני גם לסבית. היא הייתה מאד עוינת כלפיי. עזבתי את החדר ולא חזרתי יותר. כל מה שרציתי היה להכיר עוד נשים כמוני, להרגיש שאני לא לבד. כמה שנים מאוחר יותר, כששמעתי שהוקמה האגודה, הצטרפתי אליה."

במקביל לחברות באגודה לקחה קליין חלק חשוב בתנועה הפמיניסטית. היא הייתה מאלו שהקימו את המרכז לסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, את המקלט לנשים מוכות בחיפה, ואף השתתפה בעשרות הפגנות ומאבקים להט"בים ופמיניסטים: "כלסבית לאהוב נשים מבחינתי זה לאהוב גם את הזכויות שלהן. זה הרבה יותר רחב ממשיכה מינית".

גם היציאה מהארון של ענב התרחשה במקביל להצטרפותו לאגודה: "יצאתי עם מישהו תקופה, הוא הכיר לי חברים שלו, הרגשתי חופשי יותר. במקביל לאגודה, ששם העיסוק היה בעיקר פוליטי, היה חשוב לי גם הצד החברתי. לגבש את כולנו. יחד עם חברים דאגתי לתרבות שהיא לא רק מסיבות: לכנסים, אירועים ומפגשים חברתיים. הייתי פעיל בכל נושא האיידס שהיה חדש בזמנו. הצלחנו להביא שני דוקטורים שהתמחו באיידס כדי שישתפו בידע שלהם. פעולות כאלו היו הצעדים הראשונים של הוועד למלחמה באיידס העתידי".

ואם היום כולם מכירים בני ובנות זוג בגריינדר, הדרך אז הייתה שונה: "היה מדור בעיתון העיר של תל אביב, שבו הומואים יכלו לפרסם מודעת היכרות", מספר ענב, "הייתה רשומה תיבת דואר שאליה יכולנו לשלוח אחד לשני מכתבים". בנוסף, מספר ענב, הוא פגש הומואים בטיילת של רחוב הירקון, ואחר כך כמובן גם בגן העצמאות. "הייתי ילד רומנטי ורק רציתי למצוא זוגיות, אז קיבלתי שוק בפעם הראשונה שהייתי שם. לוקח זמן להתרגל ולהבין את זה. יותר מאוחר נפתחו גם דיסקוטקים ומקומות בילוי של הקהילה, אבל זה פחות דיבר אליי".

גם קליין העדיפה להכיר נשים במקומות קצת אחרים: "כן יצאתי לבלות עם חברות, אבל לא חיפשתי להכיר מישהי במועדון חשוך. העדפתי שזה יקרה בפעילויות הלסביות באגודה או בתנועה הפמיניסטית. היינו מארגנות מסיבות נפרדות לנשים של האגודה, שהיו די אינטימיות. עם זאת, קרה לא פעם ולא פעמיים שמקורות שמעו שמתקיימות מסיבת נשים, וכשיצאנו איימו עלינו ברצח. בכל זאת לא הפסקנו".

"אני זוכר שלילה אחד הסתובבתי בגן העצמאות", מתאר ענב, "ופתאום ראיתי שכולם בורחים. הבנתי שהגיעו ברדקיסטים שחיפשו הומואים להרביץ להם. זה לא היה דבר חדש. החלטתי שאני לא בורח. אם הייתי רץ - זה אומר שאני מקבל את זה שאני פחות מהם. המשכתי להתקדם בקצב רגיל, והם הגיעו אליי והתנפלו עליי עם מקלות. היה לי חשוב להראות להם שאין לי שום סיבה לפחד. הפלתי שניים מהם לרצפה, והם המשיכו להיאבק בי עד שהגענו לאזור מואר והם ברחו. הם חכמים גדולים רק בחושך. אני עד היום לא מבין מה זה אומר שמישהו מקבל אותי? למה אני צריך לבקש רשות להתקיים?"

ועל אף שהמצב היום שונה, ולא מעט בזכות אנשים כמו ענב וקליין, הם מבקשים לא לנוח, ולהמשיך ולפעול: "היום אסור לפטר אותך מעבודה או לסלק אותך ממסגרת כי אתה הומו. כל הישג כזה הוא לבנה גדולה בבית שלנו. למרות כל זה, יש לנו עוד הרבה להשיג, החופש שלנו עדיין רחוק מלהיות מוחלט", אומר ענב. "אנחנו חייבים לזכור שתל אביב וגוש דן הם הגבולות של ההצלחה שלנו ושם זה נגמר", מוסיפה קליין, "בערים אחרות מאיימים על המצעדים ברצח. אנחנו חייבים לשתף פעולה, כי הכוח שלנו הוא באחדות שלנו. עדיין אין לנו את כל הזכויות מבחינת פונדקאות ונישואים חד-מיניים. בקיצור – קדימה לעבודה".

• אירועי הגאווה
• הגיל השלישי
• הומאים
• טרנסג'נדר
• להט"ב
• לסביות