"אתה צריך לא להראות לו שאתה מפחד", אמרה לי חברתי אסתר כשחסר בית רכוב על אופניים ביקש מאיתנו מספר פעמים כסף וסירב להרפות. היינו בצד החשוך והפחות נעים של דרך בגין, וכנראה שהחשש מסכין שתישלף כששוב אסרב לתת לו את מבוקשו גרם לי להתכווץ עד כדי כך שהגוף שלי שידר מצוקה ופחד. כשההומלס המשיך בדרכו הגענו לאחד הפאבים האהובים עלינו והתיישבנו על הבר. מדהימה אותי היכולת לשכוח את הרגע המפחיד שהתקיים לי בתוך הראש רק לפני כמה שניות, ועובדה - שום דבר לא הכין אותי למפגש הבא, שהיה מפחיד פי כמה.
ברגעים הראשונים לאחר שהתיישבנו, עוד לא זיהיתי ממש את גודל האימה. כשהברמן חילץ מאיתנו את המנות שברצוננו להזמין, אסתר צחקקה בחופשיות כובשת, ואני פתאום הקדשתי תשומת לב לשפת גופי, שהיתה מבוישת למחצה, לעובדה שאני לובש ג'ינס שכבר ידע ימים יפים יותר וג'קט כעור על גבול הלא לעניין. במקום להתגאות במראה חוטב העצים הרגיל שאני אוהב נראיתי כמו חוטב עצים שהתעייף מהחיים. חודשי הרווקות ופסק הזמן שלי מדייטים גרמו לי להרגיש בטוח רק כשאני במיטה, אבל הבחור שימצא חן בעיני ואפגוש אותו פנים אל פנים יקבל ממני מנה גדושה של פאניקה, יד ראשונה ובמצב טוב.
הברמן תיקתק את ההזמנות שלנו במחשב, ובעודי בוחן אותו היטב, הבנתי שאל אסתר ואלי הצטרף גורם שלישי - הקראש על הברמן. בעידן הפרה-היסטורי, כשהייתי ילד חסר פחד, עד שחבריי הסטרייטים היו מוצאים לעצמם עלמות חן במקום הבילוי כבר הייתי מספיק להתחיל עם הברמן, לצאת איתו לשלושה דייטים ולהביא אותו להורים. איכשהו עם הבגרות הגיעו גם הפחדים, החששות. הוא מצא חן בעיניי, ואסתר הבחינה בכך וניסתה בכל מאודה לייצר איתו שיחה. היא סיפרה לו באיזה עוד מקומות אנחנו נוהגים לבלות ושתלה רמזים בעלילה, שאם רק היה בוחר ללכת בעקבותיהם – היה מצליח להגיע אלי ללא שום בעיה. היא שחתה במים כמו דג מתורגל היטב, ואני, שפעם הייתי יותר מיומן מילדי ישראל בתרגילי אזעקות וכניסה למקלטים – פשוט קפאתי במקום.
גם בזמן אמת הבנתי את הטיפשות. את הסירוב וה"לא" הרי הבאתי איתי מהבית, ומולי ניצבה ההזדמנות לפעול, לבדוק, ואולי אפילו לקבל "כן". כל מה שהייתי צריך לעשות זה להישיר מבט, לחייך קצת, לבקש את מספר הטלפון שלו כאילו שנות התשעים מעולם לא חלפו ולקוות לטוב. ה"כן" היה ממש מעבר לפינה, אבל הפחד שיתק אותי, ולא יכולתי להפסיק לחשוב: למה אנחנו עדיין מפחדים להתחיל עם מי שמוצא חן בעינינו? הרי הדבר הכי נורא שיכול לקרות זה שהוא יחייך אליי, יוחמא, ויגיד לי שהוא לא בעניין בגלל אלף ואחת סיבות, כולן לגיטימיות להחריד. אבל אלף ואחת הסיבות האלה נדמו לי אלף ואחד סיפורי לילה ולילה, וכולם היו קשורים בסופו של דבר לכמה לא אטרקטיבי שהרגשתי בעצמי באותו הרגע. חוסר הביטחון, שנדמה היה לי שנפטרתי ממנו כבר לפני שנים, צץ והפתיע אותי משום מקום.
המנות והדרינקים כבר חוסלו, ואפילו צ'ייסרים של פינוק שנגמעו בשקיקה לא הצליחו להציל את המצב. אלה היו הרגעים המאוד אחרונים שלנו לערב ההוא, וכשחתמתי על פתקית האשראי עוד התלבטתי לרגע אחד אם לכתוב גם את מספר הטלפון שלי, אבל בסוף החלטתי לוותר. בדרך חזרה הביתה אסתר ניסתה לעודד אותי, ואמרה "בטח נפגוש אותו במקומות אחרים". אבל אני הרשתי מטומטם. מטומטם ששוב בחרתי להישאר באיזור הנוח והמשמים שלא קורה בו כלום. הסתכלתי בלבן של העיניים להרפתקאה הנפלאה שיכולתי אולי להיכנס אליה, וברגע של תבוסתנות חסרת מעצורים בחרתי לוותר. אם רק הייתי אחר.