באחד מימי הפורים בחטיבת הביניים התחפשתי לקורט קוביין. לבשתי סרבל לבן עם הילה של מלאך שהיתה עשויה מסליל מתכת שאבא שלי עטף בנייר דבק לבן. כך הסתובבתי לי, מלאך בלי כנפיים ובלי פאה בלונדינית או גיטרה ביד, אבל דמיינתי שאני דומה לגיבור הטראגי, גם כאם זה היה בדמיוני בלבד.
אף פעם לא הבנתי מה המהומה הגדולה סביב פורים, חג שבו כולם מנסים להיות משהו שהם לא. חג שמפחיד אותי. גם כילד הרגשתי לא שייך למסיבת המזויפים הזו, וכשאני מרגיש לא שייך אני בורח אל הגיבורים הטראגיים שהערצתי בילדותי, מתים או חיים, ומיד מרגיש בנוח בלב הקורבנות המנחמים. זו היתה הדרך שלי להיות נווד בתוך המסיבה הכללית שלא הרגשתי חלק ממנה.
אבא שלי היה היחיד שזרם עם השגעונות שלי, ובאינסטינקט אבהי קלט שאני לא מסוגל להתחפש בתחפושת סטנדרטית. הוא הבין שקונספט התחפושות זר לי ממילא.
חמש עשרה שנים מאוחר יותר, יושב על גדר המרפסת בבר שבו אני שותף בשדרות רוטשילד, אחרי כמה וכמה שבועות של רווקות שנדמות למדבר צחיח, הנחשקות שחשתי פינתה את מקומה לנואשות. באותו הערב ידעתי שאהיה לבד בבר מבין כל השותפים, ולכן ניצלתי את הזמן שהתפנה לי ובחרתי לבצע תחזוקה תקופתית בקרב הסטוצים הקבועים שלי. זהו תהליך חביב שבו אני פועל בשיטת 'שלח את לחמך' ומפיץ הודעות לעשרה בחורים שיכולתי לדמיין את עצמי מעביר איתם את הלילה. השאיפה היא שמתוכם חמישה יהיו בעניין, שלושה באמת ירצו לבוא ולפקוד את מיטתי, ואוכל לבחור את האחד, הדובדבן שבקצפת, שאיתו ארצה להעביר את הלילה באינטימיות מדומה. ניסיון נואש לחתור לשינה משותפת ולא אלכסונית. באותו רגע התחפושת מושלמת, ההוא עם הבר, הסטוציונר, הדושבאג מהגיהנום.
אבל מאחורי תחפושת הדושבאג בסך הכל הסתתר הלב המכווץ שלי שלא רצה להרגיש לבד יותר, ומאוד רציתי להתחפש לזוגי, לשמוח. כשהבחור הראשון בישר לי בהתרגשות שהוא בזוגיות – פרגנתי לו, מכל הלב, או כך לפחות נעים לי לשקר לעצמי. למרות שאני משתדל להישאר בקשר טוב עם מרבית הבחורים שנצטלבו דרכינו, לפעמים זה פחות נעים לשמוע שהצד השני לא מעוניין באינטימיות איתי. גם כשהשני והשלישי העדיפו לספר לי באגביות על בני זוגם החדשים איתם הם מעדיפים לשחק טאקי בסלון במקום לצאת ללילה של הוללות במיטה זרה, המשכתי לשמוח בשמחתם, גם אם השמחה הייתה על פני השטח בלבד. נדמה לי שזה היה בין הגברבר השביעי לנסיך השמיני – והתחלתי להרגיש את המסיבה שוב מתרחשת מול עיני, ואותי נשאר בחוץ. נשאר לבד כשכולם סביבי זוגיים ואינטימיים.
כשכל דרדס רענן שעבר במיטתי פעם הצליח להתארגן על זוגיות, כאילו שהייתה פחית שימורים בעת מלחמה ומחסור במזון, לא יכולתי להשתחרר מההרגשה –עשרת הדרדסים שלי בזוגיות, ואני מסתובב להם בין הרגליים, מיותר עד כאב, ספון בתוך תחפושת הדושבאג מהגיהנום, הקלישאה של הסטוציונר עם הבר.
אני יכול לספר לעצמי סיפורים על הרווקות הכה-טובה אליי, אבל ברגעים כאלה הייתי מוכן להזדכות עליה בלחיצת כפתור. בחיי שאני רוצה לשמוח עבור כל אחד ואחד מהם, מגיע להם. מגיע להם להיות מאושרים, להיות ביחד, אבל בעיקר מגיע שייתקע להם בגרון, הם שוב חוגגים להם את חג הפורים שלהם, עם התחפושות המשכנעות והמוצלחות, ולעומתם אני מתחפש בגמלוניות לזוגי בשקל, כשכל דמיון בין התחפושת שלי למציאות – הוא בדמיוני. שוב אני מסתובב עם סרבל לבן, בלי כנפיים ובלי פאה בלונדינית, כשכולם חושבים שאני סתם מלאך מוזנח, ובתוך ראשי נשארתי פאקינג קורט קוביין, רק שהפעם אף אחד לא עטף לי את ההילה עם נייר דבק לבן או נתן לי להרגיש שאני שווה משהו.