כשאני קורא את תכתובת ההודעות ההיא בוואטסאפ, שהובילה לחצי שנה סוערת ביותר בחיי – אני כלל לא מבין איך לא שמתי לב לחוסר הסנכרון.
אחרי הודעת ההיכרות הראשונית החלטתי להפתיע אותו בטוויסט בעלילה, ולשאול אותו את השאלה המרתקת ביותר שעלתה בדעתי – האם הוא מעדיף את אירופה או יפן. כנראה בצעד מטומטם למדי ניסיתי לשלוח אותו למחשבות על טיול ארוך, בעוד שאני התכוונתי בכלל להשחיל לשיחה את קיומה של המכונית הספורטיבית הספרדית שלי, שבטח מעידה על כך שאני גבר-גבר ותעלה את המניות שלי כיצור סקסי-מאדר-פאקר. אלוהים שישמור עליי מפני השטויות של עצמי. האם אני תמיד עד כדי כך פתטי כשאני מחזר אחרי בחור?
ההיכרות השטחית המשיכה, המניות שלי נסקו, ובתוך פחות משעה הבחורון כבר היה בביתי. מה שהתחיל בצפייה משותפת בסרט כלשהו שמפאת חוסר הרלוונטיות אני בספק אם מישהו מאיתנו זוכר מהו, הפך בחסות הגשם והתאורה המעומעמת להסתערות על המיטה ולסקס מהמשובחים שהיו לי. תחושת הזמן אבדה, אבל האנרגיות שבערו מתוך גופו שפרכס מתענוג לצדי – הפכו את הקיום של שנינו למבודד בתוך ענן לבן, רחוק מכאן. אחרי כמה שעות, כשהלך, נשענתי על דלת הכניסה של דירתי עוד דקות ארוכות. יכולתי להרגיש את המוח שלי מתחיל להפריש את חומר הזה שממנו עשויה האהבה. בדרך כלל לוקח לי עידנים להתאהב, אבל לפעמים, ברגעים מסוימים, קסומים ונדירים – אני מצליח להשתחרר מהביקורת העצמית האינסופית שלי ולעוף.
התחושה הזו כשאני מרחף באוויר ממכרת ומשכרת, ממכרת ומשקרת. סלחתי לו כשלא החזיר הודעה למחרת, וגם כשיומיים אחר כך הודיע קבל-עם-ופייסבוק שחזר לאקס שלו. הוא נשאר נקודה אוהבת-כואבת ביומן, כזו שסירבה להישכח ולפנות מקום לנקודות אחרות בזמן.
כמה חודשים מאוחר יותר שב לחיי, והתקרב לאט לאט ובהדרגתיות. לא ידעתי אם לפרש את התקרבותו בצורה חברית או רומנטית, ובצעד שחשבתי כאמיץ מאין כמותו – החלטתי שלא להחליט. אבל האומץ היחיד במשוואה הזו היה האומץ להיות פחדן כל כך, ולסרב להתעמת עם הרצונות שלי. החברות התהדקה, ואיתה גם הפתיחות, הימים והלילות בהם בילינו יחד, השינה המשותפת, המגע. הטיסה שלי המריאה מזמן, ושלו כלל לא נקראה למסלול ההמראה. ידעתי על כל הפרטנרים האחרים איתם בילה, וסירבתי להתעורר ולנחות. החברות האדוקה שלו איתי, והרומנטיקה הצפופה שלי איתו – היו חד צדדיות, כל אחת בדרכה. שתי טיסות מקבילות שלא ייפגשו לעולם.
מדהים איך מפגש אחד בלילה גשום יכול לעוות סיטואציה שתתרחש רק כמה חודשים מאוחר יותר. החודשים שלנו יחד היו מלאים בשיאים ותחתיות, נסיקות והזדקרויות – והתרסקויות בלב ים. כל ארוחת בוקר משותפת, רגעים של רביצה על הספה, במיטה, וכל דרינק – היו בשבילי עולם ומלואו. רגעים קטנים במרפסת כשאני מצלם אותו, בלי שהוא יודע, מנסה לעבוד עליו שאני בסך הכל "מכוון את המצלמה" – היו בשבילי כמו הרגעים ששווה היה לחיות בשבילם, שאר הזמן היה מנהלה, צ'ק-ליסט אפרורי שצריך לעבור עליו לפני שממריאים.
הרגעים קטנים האלו, כמה דביליים – ככה שלמים. מנגד, כל ויכוח איתו, כל אי הסכמה – גרמו לי לכווץ את עצמי ולא להפריע לו בתהליך ההמראה שלא קרה מעולם. רציתי שימריא, שיעוף, שישאר איתי, שנטוס ביחד – אבל צוות האוויר שלו העדיף לרעות בשדות תעופה זרים. בסופו של דבר, ולמרות התראות חוזרות ונשנות מצד החברים במגדל הפיקוח - חוסר היציבות האטמוספרית הזו הכניעה אותנו – כלומר אותו, כשאני מפסיק לשקר לעצמי – והוא נכנס לתפקיד הטייס של ג'רמן ווינגס ובכוונה תחילה ריסק אותי על מדרון האבדון.
על סיפון המטוס שלא המריא מעולם לא נרשמו דרמות בין מקבלי ההחלטות. כמה כבר אפשר לבכות חברות בת כמה חודשים? אבל בקוקפיט המרוסק, לצד גופות הטייסים - נמצאה מוטלת לה גוויה של רומן סוער, כזה שידע עליות ומורדות, וגבה קורבנות רבים – אפילו שלא התרחש מעולם.