לפני כך וכך חודשים, או שנים, או עידנים, היה בחור בחיי. עוד לפני הסוף הכואב והידוע מראש של היחסים בינינו, התאהבתי בו עד מעל הראש, בלי לדעת שיחסינו אינם מאוזנים. באחד הלילות של תל אביב, עיר האשליות, בעודנו גוררים את עצמנו הביתה לאורכו של רחוב דיזנגוף, התוודיתי על אהבתי אליו. זה היה לילה חמים והכיכר היתה הומה אדם, ודווקא שם, באמצע הכיכר, היה לי דחוף לפתוח את לבי. הוא לא ידע את נפשו מהמבוכה, חיבק אותי, ואמר שהוא מתנצל, אבל הוא אוהב אותי בדרך שונה ממה שאני אוהב אותו. הסיטואציה הזו יכלה להיות שולית וסטנדרטית, אלמלא החץ שפילח את לבי היה עושה זאת דווקא שם, מול כולם, בלב הכיכר. את הדרך הביתה עשיתי כבר ברחובות צדדיים, מוצף מדמעות. ברגע אחד התחוור לי שתל אביב היא הסט של הסרט שכולנו חיים בו, תל אביב של אהבה-שנאה, והשנאה לאהבה בתל אביב.
הראש שלי מוצף בסצנות דרמטיות שמרכיבות את הסרט שאני חי בו. במפוארת שבהן אני רואה אותך, האביר על הסוס הלבן נכון להילחם על לבי. אתה ממתין מתחת למרפסת שלי לשובי הביתה מעוד חוויה לילית, השעה היא קצת אחרי חצות. "אדון אורן", אתה קורא לי ומשליך את הסיגריה על המדרכה, "איפה היית?" – "אדון אורן אחותך" אני הודף אותך, ואתה לופת אותי בזרועותיך ומנשק אותי כאילו ששנינו דמויות מסרט שנכתב מזמן. בסצינה אחרת האהבה שלנו גדולה כל כך כמו אהבות אחרות שהיו כאן בתל אביב, כאלו שנכתבו עליהן שירים של אהבה גדולה עד כאב, אהבה ענייה וסוררת, ואנחנו הולכים שלובי ידיים ברחובות תל אביב כאילו שאין עולם סביבנו, כאילו שרק שנינו קיימים ברגע הנתון הזה, אתה ואני, ומוזיקת רקע נגה ומעלת דמעות.
שעות נוספות עובד לו הדמיון, ואתה ואני ממשיכים לסצנה דרמטית בה בלילה חם במיוחד אני מתוודה על אהבתי אליך, ברקע כיכר דיזנגוף שוצפת לה, רק שהפעם שפתותיך הנושקות לשלי מביעות את אהבתך אליי חזרה. עירומים נקפוץ ביחד אל מימי הכיכר, ונשתולל במים המזוהמים עד שיעלה הבוקר. אני חי בסרט.
המציאות טופחת על פניי בעדינות של משאית זבל כשאני מגיע הביתה מעוד לילה של אלכוהול בבר, וכפכפי הרווקות שלי ממתינים ליד עוד לילה באלכסון שמוטל שמוט בחוסר רצון על מיטתי הנטושה. כל הנעליים בדירה שלי במידה ארבעים ושבע, מגבת אחת תלויה בחדר האמבטיה, מברשת שיניים אחת, כוס קפה אחת רותחת מדי בוקר, ואף לא מצלמה אחת שמתעדת את החיים עצמם, כאילו שלרגע היה אפשר לשכוח ולברוח מהם. המודלים המעוותים שלנו ליצירת זוגיות והתחזוקה שלה גורמים לנו לצאת מעורנו כדי לנסות ולייצר התחלות גדולות מהחיים למערכות היחסים הלא-מתקיימות שלנו, ואיתם גם יצירת הציפיות הבלתי נגמרת. בסופו של דבר אף אחד לא חיכה לי מתחת למרפסת מעולם, אני בכלל שונא ללכת ברחוב בידיים שלובות כי זה פשוט לא נוח, ובפעם ההיא כשכן אזרתי אומץ והתוודיתי על אהבתי לבחור בכיכר דיזנגוף - חטפתי ברקס כואב במיוחד. כל הנסיונות ההירואים שלי לייצר מציאות הוליוודית הפכו למכאובים ולסיפורים שאפשר לספר לחבר'ה. אהבות לא יצאו משם.
אולי הגיע הזמן לפנות מקום לאהבה שתבוא משומקום. בהדרגה. לתת לה את הזמן לבנות את עצמה, בקצב האיטי שלה, ולכבד את כוחו ועוצמתו של תהליך התקרבות הדרגתי. התקרבות שתאפשר להתרגש באמת מהסקס הראשון ביחד, התקרבות שתיצור בסיס למערכת יחסים חזקה אמיתית, ולא כזו שתסתיים בתוך שמונים-ושמונה-דקות. דווקא בתקופות שבהן אני נמנע מלהיכנס לכל אפליקציות ההיכרויות – מגיעות ההיכרויות השוות באמת. כשאני עם עצמי, אני נשאר חד ונאמן קודם כל לעצמי, והמשמעות של זה היא להתחיל להגיד לעצמי מה בדיוק אני רוצה.
אני רוצה להיות חשוב למישהו שבאמת יהיה לו אכפת מה שלומי. מישהו שלא יקנה את החיוכים שאני מגלגל ויידע לזהות מתי אני מזייף. שיידע לזהות מתי אני עצוב, שבור, מרוקן או כבוי. אני רוצה מישהו שידפוק לי בדלת באמצע הלילה עם פרח בין השיניים, אפילו שזה דרמטי, ויקבל אותי עם קורי השינה שלי. אני רוצה מישהו לשתוק איתו. אני רוצה מישהו שהלב שלי יפעם וינשום מעצם נוכחותו ולא יכמר שוב. אני רוצה לנשום. אני רוצה לא לבכות שוב לעולם. אני רוצה לבכות רק כשהוא יחבק אותי ויקיף אותי ויהיה לי בית. אני רוצה לזחול לפינה הקטנה שלי בשקע הכתף בלי לבגוד בעצמי ולבגוד בהכל. אני רוצה להיות מוערך. אני רוצה להרגיש מוערך. אני רוצה להעריך. אני רוצה שידאג לי. אני רוצה לדאוג לו. אני רוצה הביתה, ושיהיה לי בית.
אני רוצה שהמישהו הזה יהיה אני, ולכן הגיעה השעה לעשות מעשים דרסטיים. אז שלום לכן, אטרף, גריינדר, טינדר, סקראף, גראולר, והשד יודע איזה עוד זירות-פח שחיללו את האייפון שלי. שלום ולא להתראות. שלום לכן, דרמות גדולות מהחיים שלקוחות מתסריטים סוג ז' של סרטים לא אמינים. אני בוחר להתנקות, לנקות. חברה טובה אמרה לי לפני כמה ימים שהסוד האמיתי במערכות יחסים הוא לא להתאמץ ולמצוא את המקומות בהם אנחנו יוצאים מגדרנו למען האהוב שלנ - אלא היכולת להישאר בכל רגע נתון נעולים על הערוץ הפנימי של עצמנו.
זה היה הרגע שבו החלטתי לפרק את סט הסרטים מהאולפן-תל-אביב שלי, ולהתחיל להשתקע בתוך הערוץ של עצמי. להכיר את עצמי טוב יותר, ללמוד. בתוך תוכי קיימת הידיעה המוחלטת שברגע שאשאר נאמן לעצמי לחלוטין – אוכל לתת באמת מעצמי כדי לפתח מערכת יחסים אמיתית, וזה הדבר היחיד שיגרום לה להגיע. נגמרו הימים בהם אני נותן לסרטים שבראש שלי לנהל אותי. הגיע הזמן שהבחור שלי יגיע, כי כוסאומו, אני שווה את זה.