לאורך חיי כהומו נתקלתי לא מעט פעמים בסיטואציה שבה נגמר לי האוויר, זה קרה במצעד הגאווה בשנת 2005, ברצח בברנוער, ובשלל סיטואציות של אנשים לא-כל-כך-חכמים שהתבטאו בצורה הומופובית ופוגענית כלפי הקהילה. גם בימים האחרונים אני מרגיש ככה, אבל מהסיבות ההפוכות לגמרי. הרצח במצעד הגאווה בירושלים הציף את כל מופעי הצביעות הישראליים, חלקם כבר נטבחו ונכתשו על ידי התקשורת ועל ידי חבריי כותבי הטורים. האמת העצובה היא שדווקא קהילת הלהט"ב נתפסה במערומיה והדהימה אותי פעם אחר פעם בצביעות חסרת התקדים שבה.
1. הצבוע הראשון היה חבר הכנסת איציק שמולי. בתזמון הנורא שלאחר אירועי הדקירות במצעד החליט סופסוף לצאת מהארון. שנות השתיקה כאבו לו, כך טען. איפה היה שמולי כשטרנסג'נדריות הותקפו לפני חודשיים בסניף קפה קפה בחיפה? מדוע לא בחר לייצג את הקהילה כבר אז? אני מתנצל, אבל היציאה שלו מהארון נדמית לתעלול יחצ"ני שמאפיין כתבות סוף שבוע ב'שבעה ימים', ודימתה אותו לפוליטיקאי המנסה בכל מאודו להציל את הקריירה המדשדשת שלו על ידי שימוש ציני ביציאה מהארון כאילו היה זמר שמנסה לקדם את התקליט העתיד לצאת. אופורטוניסט של אסונות.
2. אחרי שמולי הגיעה הצביעות מכלל התקשורת התומכת נלהבות בקהילה, והצביעה על מגזר שלם כעל אשמים. בהיעדר זרם ספציפי אליו השתייך שליסל אותו ניתן היה לתקוף, נוצרה אווירת עליהום כלפי כל חובש כיפה באשר הוא. אני לא יודע למי מכם יצא לפגוש פעם מתנחלים, או להיות בהתנחלויות. אחד מחבריי הטובים גדל בהתנחלות פסגות, וחבורתו 'חולשת' על מיטב הישובים בגזרת רמאללה וגוש עציון. כולם מכירים היטב את מיניותי, ומעולם לא נתקלתי בגינונים הומופובים מצדם, לא כשבאו לבקר בתל אביב, ולא בעת ביקורים ביישוביהם. נדמה שהשנאה והפחד שיש בקרב הקהילה מפני המתנחלים חצו קו אדום בוהק למדי. כולנו שונאים כשמתייגים אותנו תחת הגדרות דיכוטומיות, אבל בדיוק את הדבר הזה עשו בקהילה כלפי ציבור שלם.
3. לבסוף הגיעה האגודה למען הלהט"ב שיצאה במחאה והרימה עצרת נגד השנאה. במקור היתה אמורה להיות טקס חשוב לציון שש שנים לרצח בברנוער וזכרון הנרצחים – והפכה לעצרת פוליטית חסרת מסר אחיד שהתקשתה להכיל על כתפיה הצרות את מגוון המסרים הרחב. הפתרון הקל שיגרום לנזק גדול בהמשך. הכי קל לצאת זה לרחובות ולזעוק נגד שנאה. נגד שנאת להט"ב, נגד שנאת פלסטינים, נגד שנאת כל מיעוט. הכי קל לשלהב את ההמונים ולקרוא למפגנים מביכים בהם מנסים בכח לצלוב פוליטיקאים מהצד השני של המפה הפוליטית, כמו ציד מכשפות. להזמין את יובל שטייניץ, נפתלי בנט וינון מגל לנאום רק כדי לראות אותם מסרבים לחתום על ההתחייבות לפעול למען הקהילה. רק כדי שההמונים יצעקו להם בוז. הרי אם מראש הכתרתם אותם לשנואי הקהילה, למה להזמין אותם לנאום?
4. גם הפוליטיקאים עצמם נדבקו במחלת הצביעות ולא טמנו ידם בצלחת. מה היה להם, לנציגי הבית היהודי, לחפש בעצרת תמיכה בקהילה? אותם אלו שרק לפני כמה חודשים הכריזו קבל-עם-וחדשות-ערוץ-2 שאין בכוונתם לאפשר נישואי בני אותו המין. בעוד שעצרת זיכרון אמיתית היתה צריכה להתקיים ללא פוליטיקאים משום צד, כמו העצרות לתמיכה במשפחות הנערים החטופים שנרצחו בשנה שעברה בגוש עציון שהיו ריקות מבעלי אינטרסים, נהרו הינון-מגלים והנפתלי-בנטים אל בימות העצרות, שבהן ניסו המארגנים להפוך את היוצרות ולגרום למתנחלים ולמפלגותיהם להיות סמל השנאה. ולמה בעצם? האם זו הדרך היחידה לגרום לפוליטיקאים מהשמאל להראות טוב יותר, יצוגיים יותר? כשהפוליטיקאים 'מהשמאל' שלנו הם איציק שמולי, שבלי להגיד ולו מילה אחת התנהג בצורה הומופובית והתנכר לקהילה עד לפני פחות משבוע, מצב השמאל גרוע ביותר.
5. וצבועים כולנו, שבלענו היטב את הפתיון, השתלהבנו, והקשבנו בשקיקה לכל שטות שנציגי האגודה זרקו לחלל האוויר.מכל השאר התעלמנו, מכל מה שלא סיפרו לנו בעצרת הזו. האמת היא שלהרבה מההאשמות האלה אין קשר למציאות. הרצח במצעד הגאווה לא אירע בעקבות השנאה ללהט"ב אצל המתנחלים, אלא בעקבות התחושה בחברה הישראלית משולחת הרסן שכל אחד יכול לקום ולקחת את החוק לידיים ולפגוע בשונים ממך, ושהמחיר על פגיעה בגוף ובנפש על רקע אידאולוגי – יהיה קטן למדי. לא סיפרו לנו בעצרת הזו שלרצח הנוראי של התינוק בשכם אין כל קשר לעצרת הזו, שנולדה בגלל הרצון לקדם את המודעות לשנאת הלהט"ב ולא מתוך מפגן הומניטרי לאבו מאזן. מישהו שתל לנו את הקשר הזה בראש בהחלטה שאין דרך אחרת להגדיר אותה חוץ ממטומטמת, פשוט מעצם היותה לא נכונה, אבל אנחנו גמענו את המסרים האלה בשקיקה וביקשנו עוד.
להעיד על השנאה בחברה הישראלית זה דבר קל מאוד. אנחנו חיים בחברה גזענית ומפלה מיעוטים, כל מיעוט, אבל האומץ האמיתי הוא לטפל גם בבעיות שקיימות בתוך הבית שלנו, למשל למנוע יחס משפיל בתוך הקהילה עצמה כלפי טרנסג'נדרים, נשיים, שמנים, ושאר לא-קונצנזוסים.