יש לא מעט טרנדים שהתחילו בסצנה הגאה ומצאו את דרכם לחיינו הישרים, למשל כל הקשור באופנה, המגזר הסטרייטי ביותר, לפחות על פניו, הערסים, מאמצים באיחור כל טרנד אופנתי שהתחיל אצל הגייז. מהחולצות הצמודות של תחילת המילניום, דרך נצנצים של כסף וזהב ועד חולצות פולו ורודות. ובכל זאת, לי אין שרירים בשביל חולצה צמודה ולעורי הלבן לא מחמיא הצבע הוורוד, אבל אלמנט רווח בסצנה הגאה שלגמרי הייתי מוכן לבדוק, זה יחסים פתוחים.
אני אומר זאת קבל עם ועדה, אחת ולתמיד, בהכללה גסה אמנם, אבל בביטחון מלא: בעוד שכל אישה מתכננת את יום חתונתה מגיל ארבע - כל גבר פוחד ממנו פחד מוות.
אז מה חדש כאן אתם תוהים, הרי זו הקלישאה הכי שחוקה בספר, שבלעדיה להוליווד לא היה חומר לאלפי קומדיות בינוניות ומטה, אבל מבין אלפי אגדות אורבניות, זו הסטיגמה הכי מייצגת מציאות שיש. אם כי בדרך כלל מכבסים את הכוונה האמיתית מאחוריה, והסאב-טקסט הברור הוא: כל גבר מבועת מהרעיון של לעשות סקס עם אותה אישה עד סוף חייו. לפחות אלה מאתנו ששואפים לנאמנות, גם אם הסטטיסטיקה לרעתנו.
כי ימינו אינם ימי התום והאהבה של גברת קורין אלאל, אלא ימים של פורנו בסמארטפון וחן טל, עולם מלא בנשים שלא דופקות חשבון, עולם שבו חצי מהנשים מעל גיל 35 מקבלות סטטוס של גרושה (סטטיסטית) ורבות מוכנות לסקס מזדמן כל העת (תחושתית). בקיצור, עידן שבו קשה לחמוק משלל הפיתויים, ולהישאר נאמן (ומסופק) מסקס עם פרטנר אחד בלבד. זה הקטע שבו רוב קוראיי ההומואים מתגלגלים מצחוק: "סקס עם פרטנר אחד כל החיים?! אין הסטרייטים האלה הם פשוט הילריוס!". אני מודה, אני איש קר ומנוכר ולפעמים חרא של בן אנוש, אבל אני משתייך לקבוצה של מוהיקנים אחרונים שבאמת ובתמים לא מוכנים לבגוד, ומעולם לא בגדתי באף אחת מבנות זוגי. אבל "בגידה" היא כמובן בגידה באמון, כי אם הקלפים גלויים על השולחן, וישנה הסכמה הדדית שבמסגרתה יאושר לי לשתות מיץ גויאבות בשדות זרים, הרי שאין כאן בגידה, יש כאן אולי את הנוסחה האולטימטיבית למלחמה בסטטיסטיקת הגירושים.
בשבוע שעבר ישבתי עם איתן חברי הגאה על בירה. מזל שאני בטוח בגבריותי כי כשאיתן ואני יושבים יחד לבד, וחצי מתל אביב מכירה אותו, אנשים יכולים להתבלבל, ולי יש מוניטין לשמור עליו בעיר הזאת. בכל מקרה – בירה. איתן מספר לי בהתלהבות שבחודש הבא הוא נוסע לפסטיבל גייז בבריסל: "10,000 גייז רצים ברחובות עם תחתונים! אנחנו נוסעים שלושה חברים ולקחנו שלושה חדרים נפרדים, קבענו להיפגש לדרינק לפני הטיסה חזרה". באותו הזמן בדיוק בן זוגו של איתן, רביב, נוסע עם חבריו לרומא. איתן אומר ש"עד שיש את הכסף והזמן לנסוע לחו"ל, חבל שיבזבזו את זה אחד על השני, כי כל טיול לחו"ל בהכרח חייב לכלול אורגיות וסמים". ורביב אינו טיפוס של אורגיות וסמים, יותר של מוזיאונים ומבנים אדריכליים, כך שאיתן מרגיש שהוא המרוויח הגדול מהעסק. "סקס של אהבה יש לי בבית. לא נוסע עד אירופה בשביל זה. רביב מפרגן לי". לא נגעתי, בחיי.
אז כן, אני גבר גבר, וגם אני משתין במכנסיים מהמחשבה של להתחייב לכל החיים לאישה אחת. גם אם היא האישה המדהימה בתבל. זוגתי מעריכה גם היא את קימורי המין היפה, והיא אישה די ליברלית, אמנם אין לי "פס" לאורגיות באירופה בזמן שהיא מבלה במוזיאונים, אבל היא תמיד אומרת שאם אסע לחו"ל עם חברים, נגיד לפיליפינים, ואיכשהו כך במקרה, תיפול לידיי מן המקומיות, היא מאשרת לי לעבור "חוויה מינית", לדבריה.
גם כשהיינו באמסטרדם ואווירת המתירנות חלחלה בנו, לאחר שתפקדנו כתיירים מן השורה וביקרנו בתיאטרון הסקס, חשנו אמיצים במיוחד, וניסינו לפתות לחדרינו את עובדת הקבלה במלון, שהייתה בכלל פולניה בעלת רגליים בלונדיניות בלתי נגמרות ומבטא סקסי שלא סגור על עצמו. היא לא ממש הגיבה לחיזוריה של זוגתי הנאווה, ואני בכל מקרה הרגשתי מפודח וסוטה. "מה היא תחשוב עלינו עכשיו? איך נסתכל לה בעיניים כשנעשה צ'ק אאוט? בטח היא חושבת שאנחנו זוג סוטים", נלחצתי. "תירגע היא לא קלטה בכלל. אתה סתם פרנואיד מהפטריות".
אבל אני לא נפלתי במקום הסטרייטי הידוע של איש המערות, אני אישרתי לזוגתי בחזרה, שאם במקרה היא תיקלע, נגיד לפיליפינים, ותפגוש בפיליפיני נחמד, שתלך על זה. אני אחכה לה במוזיאון.