נכון, התקשורת ברובה שמאלנית וכרגע כולה מתבכיינת ונרגנת, זה נדוש, מאוס ולא מעניין. אבל קחו זווית אחרת - אני גבר, סטרייט, יהודי אשכנזי, דור שלישי ברמת-גן - ושמאלני. עד תוצאות הבחירות לא הרגשתי אף פעם חלק ממיעוט. עד יום שלישי.

בזמן שאני קיבלתי את ההפסד הצורם בזעקת שבר, איתן חברי הגאה האהוב עליי (והיחיד) לקח את ההפסד בהרבה פחות דרמטיות. "נו שויין, נמשיך להילחם ולקוות לטוב", אמר איתן, אל מול ההתפרקות הנפשית הסוערת שלי. בתור גיי מהפריפריה, איתן מורגל לעמדת המיעוט כל חייו, ותהיתי אם זה מה שעוזר לו להתמודד בחיוך וקריצה, בזמן שאני מסתובב כמו תרנגולת כרותת ראש.

חבריי השמאלנים, שלא לומר "הסמולנים", כבר חזרו בפייסבוק לסורם, חוזרים להתנצל להעביר מסרים אציליים (באמת, לא בציניות) של דמוקרטיה; הרי החלב כבר נשפך אז עכשיו הזמן להפסיק "להתמרמר" ולדאוג לאחדות לאומית וקירוב לבבות. אבל אולי, רק אולי - הפעם האצילות והוותרנות מיצו את עצמן?

על זה נאמר בקולו של בנט – די כבר! אם יש משהו שאנחנו צריכים ללמוד מהימין, וגם מהקהילה הגאה, זה להפסיק להתנצל. כדאי שהשמאל כולו ילמד משהו מהקהילה הגאה, ויתחיל להתנהג בהתאם לקבוצת המיעוט שהוא.

להיות חלק מקבוצת מיעוט זו הרגשה נוראית, אבל גם חוויה מזככת שמעניקה מוטיבציה שלא ניתן לקבל בשום דרך אחרת. קבוצות מיעוט נמצאות תמיד עם הגב אל הקיר, ובעקבות זה מפתחות גישה לוחמנית ועור של פיל. מהאפרו-אמריקאים של לות'ר קינג, לפנתרים השחורים של צ'רלי ביטון, וכמובן מאבקה האינסופי של הקהילה הגאה לשוויון זכויות. נכון, לשמאלנים בישראל עדיין מותר לעלות על האוטובוס ולהתחתן, אבל העובדות אומרות שהשלטון לא מייצג את השמאל כבר בין 15 ל-20 שנה, תלוי אם סופרים את אהוד ברק. האם אנחנו יכולים להסתכל לעצמנו בעיניים ובאמת להגידשעשינו הכול? האם דרכנו המפויסת שבה אנו כל כך מתגאים דווקא היא זו שמכשילה אותנו?

הגיע הזמן שהשמאל הישראלי שמזוהה עם נחמדות יתר ישנה גישה, וילמד מהקהילה שהפסיקה מזמן להתנצל,ולמדה להגן על עצמה וגם לתקוף כשצריך. ולמרות שהאוטופיה טרם הגיעה, 79 מנדטים הן של מפלגות שהביעו הזדהות עם הקהילה בבחירות, כולל הליכוד.

הגייז לא עשו זאת על ידי סיסמאות ריקות מתוכן כמו "רק לא סטרייטים" (על משקל "רק לא ביבי"), אלא על ידי מאבק ממושך עם מטרות ברורות בניגוד לשמאל שהיעדים שהציב לעצמו היו די אמורפיים.

אם ההומואים היו ממשיכים להפנות את הלחי השנייה בכל סטירה שקיבלו, הם לא היו מגיעים לאן שהגיעו (וכמו תמיד יש עוד הרבה לעשות והדרך עוד ארוכה). הרי לא חסרים לנו בשמאל מעצבים גרפיים- נעצב לנו אחלה דגל צבעוני, נכריז על מצעד גאווה שנתי ונכריח את הימין לראות את ה"תועבה" השמאלנית שלנו בפרהסיה. נתרגל לספוג ביקורת, אבל חשוב מכך - נתרגל גם להחזיר.

השמאל צריך להפסיק לראות את עצמו כמורם מעם, עלינו להיכנס לבוץ ולחזור להיאבק. כי אם כל סיסמאות ההפחדה של הימין במסע הבחירות עבדו, ועל פי תוצאות הרוב הן עבדו, הרי שהתשובה ברורה – השמאלנים צריכים להפסיק להיות נחמדים או מתנשאים, אלא להילחם על גורלנו כמו אריות, לא לוותר ולצקצק מול מהדורת החדשות, אלא להמשיך לחתור ולהאמין בשינוי, לאחר 20 שנים תמימות. וזאת כמובן בהנחה שיישארו כאן מספיק שמאלניים שיוותרו על איומי ירידה לברלין, ויחליטו להילחם.