לפני כמה וכמה שנים, כשעוד הייתי סטודנט למשחק, ויתרתי על המרדף המדושן והענוג אחר זוגיות לתפארת מפאת הזמן הדחוס והעומס הרב שפקדו אותי באותה התקופה. העדפתי סצנות רוויות דרמה על הבמה מאשר על מפתן ביתי, וקולות המקהלה שבקעו מהקומה העליונה עת התקיים שיעור פיתוח קול, החליפו את הלחישות האינטימיות באוזניי מפיו של גבר כלבבי. מערכת השעות האינטנסיבית בלימודים החליפה את מערכת היחסים הזוגית לתקופה הזו, ובמקום זאת העדפתי מפגשים חפוזים עם גברים רנדומליים ובשפה פשוטה יותר קוראים את זה סטוץ, מילה מעוררת דחייה ובעלת קונוטציה שלילית.

"מהי אירוניה?", שאל המורה תוך שהוא מתהלך הנה והנה בחדר הסטודיו, ואני רציתי לענות: "אירוניה זה שאני קובע מפגש חפוז עם בחור דרך גריינדר בשיעור על יוון העתיקה". לא אמרתי את זה. הוא התגורר בסמוך למקום לימודיי, וקבענו להיפגש לאחר שיסתיימו השיעורים. אחרי שגמרתי עם שיעור תנועה ומסכות, מיהרתי למקום היעד כדי לפגוש את הבחור, ותוך כדי הרגשתי את הזיעה נדבקת לי לגב. דפקתי על דלתו ולעיניי נגלה בחור שנראה בדיוק כמו התמונה שלו, רק עם קול ותנועה. זה כמעט תמיד עומד בניגוד מוחלט לאימג' שקיבלנו לאייפון, אך הפעם זה עמד על דיוקו.

"אכפת לך שארביץ מקלחת לפני?", שאלתי בנימוס והודיתי לאלוהים שהתאורה מעומעמת. "בטח", הוא אמר בחיוך וסימן עם ידו על הדלת מימין. נכנסתי למקלחת וחיש מהר יצאתי ממנה בריח מלפפונים של פינוק. "זה משהו משהו הריח הזה", אמרתי לו כדי להסתיר את המבוכה ולהתגלגל בכוח האינרציה של המפגש בינינו, אבל הוא ישב בתנוחה לא נוחה על שרפרף נמוך מעץ ואמר: "שמע, זה לא יעבוד. אני רוצה שתלך". עמדתי מולו כשלפלג גופי התחתון קשורה מגבת עם הכיתוב: "שלך באהבה, אמא", והתמלאתי מבוכה גדולה. לא בגלל הכיתוב האדיפלי, כאם בגלל הדחייה הכוזבת מסטוץ סתמי ובנאלי למדיי. בחור שאפילו אינני יודע מה שמו, אמר לי "לא" ודחה אותי. זה הרגיש משפיל יותר מלהתנועע עם מסכה אימתנית על רצפת פרקט לעיני קהל המוני. "זה בסדר", אמרתי לו והתעקשתי לחייך, ומיהרתי לצאת משם.

זו הייתה הפעם הראשונה שבחור דחה אותי בסיטואציה מינית, וביקש שאעזוב את ביתו. בדרכי חזרה הביתה ניסיתי לעבד את התחושות שלי סביב העניין. מיד עלתה תחושה שאיימה להמעיט בערכי העצמי, ויחד איתה מחשבות על סטנדרטים שאינני עומד בהם; "עשיתי משהו לא נכון?" - "זה בטח בגלל שאני לא חטוב" ועוד אינספור מחשבות שדהרו במוחי ואיימו לדרוס לי את הביטחון העצמי. הגעתי הביתה ונעמדתי דום על מפתן הדלת, כמבקש להשאיר מאחור את תחושת הדחייה - משהו אחר ודאי מטריד את מנוחתי, וזה לא תחושת הדחייה.

מה שהטריד את מנוחתי הייתה המחשבה על אודות הפעמים בהן נפגשתי עם בחורים לסקס מזדמן ובכמה מן הפעמים התפשרתי, גם כשלא לגמרי היה ניצוץ בינינו או כי ממילא שנינו כבר פה. התפשרתי מכורח הנסיבות רק "כי זה סטוץ". הזזתי הצידה את תחושת הדחייה, ולפתע מצאתי את עצמי מלא הערכה כלפי אותו בחור שבחר בשפה פשוטה לא להכניס אותי למיטה שלו והסיבות לכך לא ממש משנות. הוא פשוט בחר שלא. הוא לא רצה, או לא נמשך, ואולי פשוט לא התחשק לו באותה השעה. ומה שהפתיע אותי יותר מכל, היה האופן שבו הוא בחר להתייחס למעמד שלא כמו ל"סתם סטוץ", אלא כאל מפגש אינטימי ומשותף בין שני אנשים, שדורש לא הסכמה, כי אם רצון חופשי בין שניים.

הבחור הנ"ל בחר שלא להתפשר ובעצם זה לקח גם אותי בחשבון, למרות שהסיטואציה של סטוץ כאילו מכתיבה לו את האפשרות להשתמש בי או להתפשר על החוויה שלו במיטה.

הבעיה מתחילה בתפיסה השמרנית שלנו כלפי מין מזדמן, שמסמנת אותו הכי נמוך במדרג, עד שלאינטימיות במסגרת הזו אין לכאורה כלל חשיבות. אבל מדוע אנשים לא מתייחסים לפרטנרים שלהם בסטוצים משל היו פרטנרים שלהם בשולחן הדייטים? זה היינו הך, במידה מסוימת. כמו בזירת הדייטים ומערכות היחסים האינטימיות, אנחנו נצפה שיהיו כנים איתנו ולא יחזיקו אותנו על אש קטנה ופשוט יחתכו ויגידו לנו "שלא מתאים". כך גם היינו רוצים שבאזורי המיטה ובין הסדינים לא יתפשרו עלינו רק כי אנחנו ממילא פה חצי עירומים וזה "כולה סטוץ".

הרי כל בחור שאמר אי פעם 'לא' או פשוט לא רוצה לעשות סקס, מיד נתקף מניפולציות מהצד השני שאמורות לעורר בו רגשות אשמה, כאילו הוא לא בסדר. "אבל הגעתי עד לכאן", ו"אנחנו ממילא פה", ו"זה כולה סטוץ". אבל זה לא כולה סטוץ, משום שסטוץ לא מכריח סיטואציה כפויה או התפשרות והוא יכול להיות מהנה לא פחות מסקס במסגרת מערכת יחסים.

פשוט נהוג להתייחס לסטוצים כאל מערך כזה של תן וקח ולא אכפת לי מהגוף הנוסף שמצטרף לחוויית המיטה שלי. אבל אנחנו לא נפגשים עם בן אדם כדי להשתמש לו בגוף ולגמור. במקרה הזה, עדיף להישאר בבית ולאונן. אנחנו מגיעים כדי לחוות הנאה משותפת, וגם בסטוץ יש שותפות.

וכמו שלא הייתי רוצה שיתייחסו להומואים פעילים מינית, אנשים שיש להם בעלות על הגוף שלהם והבחירה שלהם לגיטימית, בכל מיני מסננות פוריטניות ביקרותיות כלפי המתירנות המינית, כך אבקש שלא תשפטו את מי שבוחר להגיד "לא" לסקס.

אז מהי אירוניה, לשאלתו של המורה, אם כן? אירוניה זה שאנחנו מאוד מעודדים סקס ומאוד ליברליים וחופשיים, ועם זאת מתייחסים בשמרנות יתרה כלפי מי שפעיל מינית כמו גם בשמרנות מבהילה כלפי מי שאינו פעיל מינית ובוחר להגיד "לא".

מעודדים אותנו לעשות יחסי מין ובשפע, ובה בעת אנחנו משלמים על כך מחיר. זה כמעט כמו לדחוף טבק לכל פרסומת, ובו בעת להצמיד תווית אזהרה מפני המוות. קיים איזה פער בין האופן שבו אנחנו לכאורה פתוחים לשמוע על מין, אבל שמרנים כשאנחנו מדברים עליו.

ואם יבחרו להם אי אילו טוקבקיסטים לכתוב שאני "פריג'יד" או "יבש", אני אפילו אשמח, שהרי הם יהוו הוכחה ניצחת לאופן שבו אנשים נוטים לשפוט מיניות דרך עיניים דכאניות. הפעם, אבל רק הפעם, אהיה מוכן לקרוא אותם.