לאבא שלי יש מונית, שבימים בהם הייתי ילד, הייתה לכיתת לימוד עם השיעורים המשמעותיים בחיי. כבר שלושים שנה הוא עם הידיים על ההגה, אוסף את העוברים ושבים, לוקח אותם ממקום אחד למשנהו ופוגש בטיפוסים מהכהים ביותר ועד הבהירים ביותר, מעניינים מאוד או פחות, כאלה שיכולתי רק לחלום לפגוש בספרי הלימוד בין כותלי בית הספר. בימים בהם עייפתי מחומר הלימוד המתיש והמשמים, הצטרפתי לנסיעות תכופות עם אבא. בשבילי זו הייתה הזדמנות להכיר סיפורים ואנשים ייחודיים מקרוב ואם ארד קצת יותר לעומקם של דברים, אודה בפה מלא: זו הייתה הזדמנות שלי להתקרב לאבא, להכיר אותו.
אבא שלי מעולם לא הביע סוג כזה של רגש או אהבה כלפיי. זכורה לי רק פעם אחת שעמד לו על קצה הלשון לומר 'אני אוהב אותך', אבל המרחק בינו לבין שלוש המילים הללו הוא לא פשוט. ממש כמו המונית הדוהרת בדרכים ובכבישים, לאבא דרך ייחודית להגיע ליעד ולהביע את רגשותיו כלפיי. בשביל להגיע ללב של אבא אני זקוק לתכנת "וויז" ייחודית שתכוון אותי עם כמה שפחות טעויות, תאותת לי על תאונות, תסמן לי מכשולים בדרך ותדריך אותי בדיוק מופתי לאן שאני רוצה להגיע - ללב של אבא. המרחק לא קצר, בלשון המעטה. מאז יצאתי מהארון בגיל 14, אבא שלי עבר דרך לא פשוטה במסע היכרותו עם עולם שונה בתכלית משלו. לא רק שרגש הוא עניין זר לו, הבן שלו הוא בגדר שונה, הומו מוצהר, מוחצן עם תעודות שצבעי הגאווה שלו עזים וחדים ולא קלים לעיכול. לכו תקרבו בינינו.
מעט מאוד פעמים דיברתי עם אבא על חוויותיי. לכשהתבגרתי ונעשיתי לאדם שאני היום, בחור בן 26 בבית משל עצמו בין ארבעה קירות, ביקשתי לעצמי רגע אחד שבו אבא יכיר בחוויה ההומואית שלי. בפרידות כואבות מבני זוג רציתי להרים אליו טלפון ולבכות לו. לשמוע בעצתו, כמו אז, בילדותי, בימים בהם הייתי שואל אותו בעיניים פעורות על כל דבר שהטריד אותי ושרציתי לדעת. אבא ובן, אתם יודעים. זו תחושה שרבים מחבריי הלהט"בים שותפים לה ומסוגלים להזדהות איתה. האבות, מתברר, כמעט תמיד יושבים בצד ושותקים. עם הומואים זה קשה יותר, כי לך תספר לאבא על הבחור האחרון שפגשת במסיבה והתאכזבת ממנו כי חשבת שיהיו ביניכם אש ולהבות. זו מעין הסכמה לא גלויה - לך לאמא (במקרה הטוב), ספר לה על חוויותיך. אני מקבל אותך, אבל רחוק מלשמוע על מפגשים שלך עם גברים ואהבות הורסות ולא הורסות שלך. זו תחושה שזר לא יבין אותה. הייתי רוצה שאבא שלי יחתן אותי בגאווה עם בחיר ליבי, שיתרגש חודשים מהרגע בו אודיע לו שאני הולך להתחתן, או במינימום שיתעניין בחיי האהבה שלי עם בחורים. זה באמת לא הרבה.
הרבה יותר ממיטה ומה שהולך בה
רציתי לכתוב על החתונה של אחי הגדול, אבל שם משפחתי הוא אזולאי, לא רפאלי, כך שהדבר עשוי לשעמם. אבל אז חשבתי שאוכל לשתף אתכם באחד מהדברים שתפסו אותי כמה חודשים לפני החתונה עצמה, באותו עניין שנענע לי את הלב כל-כך. זה התחיל בהצעת הנישואין של אחי הגדול לבת זוגתו. כשזוג מחליט להתחתן, כל העיניים נשואות אליו בהתרגשות וציפייה. אמא שלי התהלכה ברחובות מאושרת ושמחה, מרביצה ריקודים חטופים ומספרת את הבשורה לכל עובר ושב. אבא שלי, התרגש מאוד כי בפעם הראשונה בחייו הוא מחתן את הבן שלו. בכל אותם חודשים ההורים שלי ליוו את השניים בכל תהליך קבלת ההחלטות - איך תיראה החופה, באיזה צבע תהיה המפה, ריצות מטעימה לטעימה, המלצות על אולם ובחירות עד לפרטים הקטנים. היו רגעים שבהם צפיתי מהצד ובירכתי על כך שנישואים גאים הם לא חוקיים בישראל, רק כי נחסכה ממני כל סאגת החתונות הזו.
אנחנו יכולים להסכים שחתונות זה עסק מעיק שקורע את הכיס ולרוב זה אירוע מתועש ואם נרצה להיות מגניבים נאמר שמוסד הנישואין זה כבר פאסה. אבל בתוך כל זה, תפסה אותי חוויה לא פשוטה. שוב הסתכלתי על אבא וראיתי איך הוא מתעורר לחיות נוכח העובדה שבנו הבכור מתחתן. רציתי גם כזה. שאלתי את עצמי אם המשפחה שלי תתרגש ככה כשיום אחד אתחתן עם בחיר ליבי. יכול להיות שבסתר ליבם הם מתים שתהיה לי גם כזו, אבל אנחנו לא יכולים לדבר על זה כי האופציה הזו סגורה בפניי ובפני חבריי הלהט"בים במדינה המשוגעת הזו.
מה ששיגע אותי היה שלא הבנתי מה לי ולחתונה של סטרייטים. אני לא מקנא במפות הלבנות שלהם, לא רוצה חופה דתית כמו שלהם, אין לי עניין ברב מהרבנות הראשית ויש לי דעה או שתיים על מוסד הנישואין הכושל. אז מה מטריף את דעתי כל-כך?
ובכן, זה לא רק קשור בעובדה שנישואים גאים אינם חוקיים בישראל, ולא - העובדה שאני רוצה להתחתן במדינה שלי לא מעידה בהכרח על הרצון שלי להידמות לסטרייטים ולקבל חותמת של נורמלי. זה יותר מזה. זה קשור בזה שאני רוצה הכרה באפשרות שלי לאהבה, לרומנטיקה, שאנשים יהיו מסוגלים להיות עדים לזה כשם שהם עדים לזוג סטרייטי שנישא מתחת לחופה. שיחשבו אותי ליותר מיצור מיני. אנחנו הרי מכירים את המשפט השחוק "לא רוצה לדעת מה הולך להם במיטה". אנחנו גם לא רוצים לשתף אתכם. למעשה, אנחנו הרבה יותר ממיטה ומה שהולך בה, עד כדי כך שאתם לא מסוגלים לחשוב קדימה יותר ולעלות בדעתכם שיש גם אהבה בינינו. אנחנו חיים בחברה שכשהיא שומעת הומואים או לסביות עולות להם תמונות מתוך חדר המיטות בכל מיני תנוחות. כי כל מה שהם רואים לנגד עיניהם זו אפשרות מינית, ועל רומנטיקה או אהבה אין בכלל מה לדבר. משפחה? עזבו אותנו.
בקרוב אצלך
וזה בעצם כל מה שרציתי. שההורים שלי יתרגשו כמו שהם מתרגשים מהודעת הנישואין של אחי הגדול ובת זוגתו, שאבא שלי ילמד את הצעדים לחופה שבועות מראש והלב שלו יקפוץ מאושר. שיכירו באפשרות שלי לאהוב, שיכירו באפשרות שלנו להתחייב או להינשא או לבנות תא משפחתי משלנו. ותחסכו ממני הערות חתרניות ומגניבות של סטודנט שנה א' בחוג לפילוסופיה ומגדר נוסח "חתונות זה כזה אייטיז סטרייטי וטקס פרימיטיבי ודכאני". בשבילי לא. בשביל רבים אחרים זה יותר מזה. אני פאקינג קווירית שרוצה להתחתן עם עוגה ענקית ושירים שהתנגנו לאבא שלי במונית. המאבק לנישואים גאים הוא לא מאבק פריבילגי, הוא מאבק להכרה באפשרות שלנו להיחשב לא רק יצורים מיניים שכאילו מדברים מהחור של התחת, אלא כאנשים חופשיים שיכולים לבסס את אהבתם, הזוגיות שלהם, המחויבות שלהם (לא יודע, כל אחד ומה שרואה לנכון. זה גם כולל חתונה של פוליאמורים ושבט שלם. המגדר והכמות לא משנים, אלא ההכרה עצמה).
לחתונה של אח שלי הגעתי עם בן הזוג שלי. היא הייתה מרגשת ומטריפה ועוד ועוד, אבל היה שם רגע שסגר לי את כל הפינות והעיף אותי לשמיים כמו קונפטי זול ומנצנץ. קצת לפני אירוע החופה, עמדתי על יד גרם המדרגות עם בן זוגי, שנינו היינו שלובי ידיים. אבא שלי, שבעיניים הזוהרות שלו סביב קמטי הפנים יכולתי לראות את הדרך הארוכה שעבר, פה קמצוץ של גאווה שם קורטוב של ביישנות חבויה, עמד קרוב אלינו. זו הייתה הפעם הראשונה שראה את בנו מחזיק יד לאחד שעושה אותו מאושר וקרוי בן זוגו. העיניים שלו דומות היו לאותו מבט זכור היטב מהילדות, שעה שעמד לו על קצה הלשון: 'אני אוהב אותך', אבל הוא רק פסע כמה צעדים אחורה והתרחק. הפעם לא. הוא רק התקרב בזהירות, בשניות שדמו לנצח, הביט בי ואמר: "בקרוב אצלך". יכולתי אז לשמוע את דפיקות הלב שלו, יכולתי להעיף לעזאזל את האותיות מצירוף המילים "בקרוב אצלך" ולהבחין מתחת להן בצירוף המילים: "אני אוהב אותך". זה היה טקס האהבה הצנוע והמרגש בחיי, ואולי זה כל מה שרציתי באמת.