לפני כמה וכמה שנים, עת התגייסתי לצבא, קרה דבר מה מוזר ומשונה. באותה התקופה הייתי מחוץ לארון, כלומר - ההומואיות הפרטית שלי הייתה גלויה לעיני כל ומאובזרת בעזרים חיצוניים בהתאם להעדפותיי. לא התביישתי בה כשם שאינני מתבייש בעובדת היותי מטר שבעים וחמש.
הגיוס לצה"ל היה לא פשוט עבורי, משום שבליבי שיערתי כי נטייתי המינית לא תעלה בקנה אחד עם הדרישות והתנאים הצה"ליים. לצד אותם פחדים, ליוו אותי החששות המקובלים שמלווים כל טירון: שעות שינה פחותות, תנאי שטח קשים ואוכל שלא ישתווה ברמתו לזה של אמי המרוקאית. אחד החששות העיקריים היה זה החברתי, כי עד לנקודה זו שהיתי במחיצתן של בנות כיתתי, וידעתי שסביבה גברית עשויה להקשות עליי מאוד.
והנה יורד מאוטובוס של טירונים אנוכי, מבוהל כמו עכבר מעבדה, פה ושם נותן מבטים חפוזים ימינה ושמאלה כדי לבדוק את תנאי השטח במקום, תוהה איך אשרוד את אימת הטירונות המחרידה. "תירגעי", הדהד קול בראשי. "מקסימום יקרה לך יוסי וג'אגר". המפקדים קיבלו את פנינו, ומיד התבקשנו להסתדר ב-ח'. במרכז עמד מפקד נמוך קומה, הוציא מכיסו דף והחל לקרוא שם אחר שם כמקובל במסדר. "נתנאל אזולאי", צעק המפקד ואני נדדתי בין מחשבות בקריאה ראשונה. "נתנאל אזולאי" צעק בקול גדול יותר ומיד התעוותו פניי ופלטתי באוחצ'ית: "אמא! אני פה", וכל מבטי המסדר פנו אליי.
לאחר כמה שמות צעק את המפקד גם את השם "יאיר" (שם בדוי) ובתגובה ענה קול דק ונחבא אל הכלים מהעבר השני. מיד התבוננתי בו. "הנה הג'אגר שלי", עברה בראשי המחשבה ובליבי שמחה. כל שביקשתי זה אח לעת צרה, שיסייע בידי לצלוח את אימת הטירונות. בסיום המסדר פיזרו אותנו לרוות קצת נחת ולבלוס בחדר האוכל, ועם כניסתי לחדר המיועד ניגשתי לעמוד על יד בופה הסלטים המזעזע להחריד, כמחכה לכניסתו של יאיר. והנה בזווית העין אני רואה אותו נכנס ומייעד את עצמו לעבר המגשים, אוסף לעצמו אוכל וניגש להתיישב באחד השולחנות. מיהרתי להתיישב לידו בלי להסס. "אתה מאוד מוכר לי", שלחתי לעברו, כמבקש לשבור את הקרח. הוא התבונן בי בעיניים פעורות ואז השיב: "אתה לא", והמשיך לאכול. "אז אפשר להכיר. אני נתנאל", שלחתי לעברו יד. הוא שלח יד הססנית גם כן, לחץ בחוזקה והחזיר אותה לחיקו. "אתה הומו?" שאלתי, ויאיר שישב מולי פלט את חתיכת הלחם שנלעסה בפיו ופסק: "ממש לא!".
איבדתי את התיאבון לחלוטין. "למה נראה לך?", שאל אותי יאיר. מיד הזזתי את המגש בתנועה חדה ולא מרומזת, מביט לו בלבן של העיניים ומשיב: "שאלתי משהו לא בסדר?". שתיקה שררה בינינו. השאלה שלי תפסה אותו באמצע לעיסה נוספת, מה שהפך את העסק למאוד מביך עבורו. "לא, הכול בסדר, פשוט אני לא הומו", השיב כמתגונן וסיים לבלוע את שלעס. אספתי את עצמי משם ופניתי לעשן באזור מבודד.
אני זוכר שבאותם ימים התחבטתי ביני לבין עצמי סביב אותה שאלה שזרקתי לעברו. או שאני לא בסדר, או שהשאלה לא בסדר. בחברה כמו זו שלנו, כל שאלה שנשאלת סביב נטייתו המינית של אדם היא לא ראויה. יותר מזה, נהוג לחשוב כי הומוסקסואליות היא עניין פרטי לחלוטין, וצריכה להישמר בסוד. אנשים כל-כך נבהלים מזה, כאילו שואלים אותם על מחלה שהם נושאים בגופם. אלא שהעניין לא תקף כשמדברים על סטרייטיות. דומני כי אם הייתי מתעניין בפני יאיר לגבי אם יש לו חברה, בין אם הייתה לו או לאו, הוא לא היה מגיב ברתיעה נוכח השאלה שלי. ואם נניח הייתי שואל אותו בדבר אוכל מועדף או תחביב או שמא עיסוק ספורטיבי - כנראה שלא היה מתקיף אותי בתשובתו תוך שהוא נרתע מעצם השאלה שלי.
היום, כאשר לא מצליחים לשמור על איפוק, יש שתי אופציות שמונחות בפנינו; או ללחוש - "אתה הומו?", משל היה זה דיבור על חטא גדול, בושה שאין כדוגמתה ואפילו קללה, או לחילופין - לרמוז, ורצוי שיהיה זה רמז דק מאוד. כי חלילה לנו להניח שאדם הוא הומוסקסואל, אחרת מה מרים יהיו חייו. למדורי הרכילות מותר להעלות השערות בדבר הזוגיות של בר רפאלי עם ציון ברוך, ואם זו מתגלה כלא נכונה - אפשר לחזור אחורה ולתקן. אבל אם תניח על מישהו שהוא הומוסקסואל - זו טעות שראוי מיד להתנצל עליה.
לדידם של רבים - "נטייה מינית היא עניין פרטי של אדם", אבל לא זו הסטרייטית. אם תשאלו אותם מדוע ולמה, מיד יחזירו לכם בטיעון מנצח: "אני לא צריך לדעת מה הולך לך במיטה", כאילו הומוסקסואליות מסתכמת רק באקט מיני ותו לא. בואו לפחות נסכם שכשתקבלו בדואר הזמנה לחתונה גאה, תרימו טלפון, בטלו הגעה ותוסיפו לאמור; "יקרים שלי, מה שאתם עושים במיטה - שמרו לעצמכם. אני לא צריך לדעת מזה".
הרי האמירה הזו היא מסר ברור וגלוי שהם לא מכירים בקיום שלך. לא רוצים לדעת מה הולך לך 'במיטה', שווה ערך למשפט הלעוס והידוע שכמעט כל הומו מתבגר שמע מהוריו: "אנחנו מקבלים אותך ומכבדים אותך, אבל אל תביא את זה לבית ואל תדבר על זה פה". זה כמעט כמו להגיד: "אני מכבד אותך ואת הדעות שלך אבל לא רוצה לשמוע מהן".
וכעת, בחזרה ליאיר הטירון מהצבא. לימים הפכנו חברים עד מאוד, וגם לאחר השחרור החזקנו קשר חברי יציב. לאורך כל היחסים החבריים בינינו הוא סיפר לי על מערכות היחסים שלו עם בחורות שמעולם לא פגשתי, ומדי פעם דאג לעדכן אותי בחייו הסוערים עם נשים במיטה (זה מותר - זה לא פרטי). כמה שנים מאוחר יותר ביקש לתת בפניי וידוי; "אני הומו", סיפר לי. קמתי מהשולחן וביקשתי לחבקו.
אני מודה, לא היה בי ולו שמץ של כעס, גם כאשר התגלו בפניי השקרים והכזבים שלו על רקע חברות קרובה ולבבית. יודעים למה? משום שהוא עשה בדיוק את מה שציוו עליו "אל תדבר על מה שקורה במיטה", גם אם זה אומר שנים של בדידות, התחבאות ושנאה עצמית.
להט"בים הם אחיי ואחיותיי, וכל זמן שהם בארון אני מזכיר לעצמי שוב ושוב שסיבת הסיבות להומופוביה המופנמת בתוכנו היא החברה עצמה שלימדה אותנו להתבייש בכך. חודש הגאווה הגיע, ויחד איתו אותם טיעונים, אותן דרישות שמבקשות להצניע נוצות ואותם אנשים שמבקשים לשמור על הנטייה המינית כעניין פרטי רק כי זה לא מחליק להם בגרון. כשאלה ייעלמו - כל הארונות יתמוטטו, ואז, ורק אז - נוכל לנשום לרווחה.