בביתי ישנה מגירה שאני משתדל לא להציץ בה. היא דוממת ושקטה, כך שרוב הזמן אינני מודע לקיומה. בימים בהם פוקד אותנו גל הטרדות מיניות שמציף את התקשורת וממלא את העיתונים, המגירה קורצת לי בזוית העין, קוראת לי לפתוח אותה, לעלעל בדפים שמונחים בה ומעלים אבק. אבל הכאב שכרוך בפתיחת המגירה גדול מנשוא, יש בו 13 שנים של גיהינום שעדיף שיהיו נעולים במגירה כדי שאצליח להמשיך לחיות את חיי בשקט ונחת יחסיים. השבוע נכנעתי; סגרתי הטלוויזיה, בה הופיעה כתבה על ההקלות שניתנו לתא"ל אופק בוכריס, קמתי מהספה וניגשתי לפתוח המגירה ולהוציא ממנה את התיקייה הסגולה, שבתוכה ערימת מסמכים משפטיים. הלב שלי רץ במהירות מופרזת לנוכח הכתוב בעמוד הראשון: פסק דין, באותיות מודגשות וגדולות.
>> "אמרו שזה מגיע לי כי אני שוכב עם כולם"
>> "שואלים אותי הרבה: מה יש לו בין הרגליים?"
אני חוזר 13 שנים אחורה, לרגע בו עולמי התהפך עת הייתי ילד שטרם מלאו לו 14 שנים. האדם שפגע בי מינית נתפס בידי המשטרה ועמד למשפט כדי לתת את הדין ולשלם את המחיר. והימים האלו היו ארוכים מהרגיל; הדרך שעשיתי אל שולחן החקירות כדי להתלונן ולתת עדות במשטרה הייתה סוחטת ומכאיבה. עוד עדות ועוד אחת ועוד קצת מצלמות ועוד חקירה, חוזר על הגרסה שלי פעם אחר פעם, כל פעם מול שוטר שונה, לרגעים מסוימים הייתי כרובוט מתוכנת שמדקלם את פרטי המקרה באוטומטיות. ההורים שלי, שיחיו, השתרכו ממקום למקום כשבליבם נפער בור נוכח מה שעבר בנם הקטן, מרגישים אשמים על לא עוול בכפם: איך לא הצלחנו להגן עליו? איך לא שמרנו עליו? איך לא מנענו את זה? עיסה של שאלות ורגשות אשם שסחררו להם את הראש.
העדויות שביקשו להלל את האיש, למרות המיוחס לו, עזרו לו בפסק הדין. הוא קיבל הנחה גדולה - כמו בוכריס, יניב נחמן, מוטי איילון ורבים אחרים - כי אחרי הכל, הוכיח לאורך השנים שהיה איש טוב, תרם רבות לחברה ושירת בצה"ל. ממני למשל, אף אחד בבית המשפט לא ביקש לשמוע עדויות על איזה איש טוב ותמים הייתי לפני האונס שעברתי. זה לא עניין אף אחד. גם לא שאלו אותי כיצד תרמתי לחברה או איזו גבורה עומדת לזכותי. שאלו רק את הנאשם. כשאני רואה היום את העדויות הרבות שאנשים ביקשו להרעיף על האיש שפגע בי אז, שנאשם בפגיעה מינית בילד קטין, זה מקומם את הלב ומתחבר ישר לשיח על ההטרדות המיניות שפוקד אותנו בשבועות האחרונים, ובייחוד לכל אלה שמבקשים להגן על אנסים עם המשפט: "הוא היה גיבור ישראל".
גל ההטרדות המיניות, מהגלים הוותיקים בארץ
במדינת ישראל הכל מכה בגלים, עד שנדמה שהארץ הזאת לא יודעת נחת. עד לפני שבוע הכה בנו גל שריפות שהשאיר אנשים מחוסרי בית, כילה עצים וטבע ובעיקר עורר סערות שלא תרמו להפסקת השריפה המשתוללת. הכל כאן בגלים - שריפות, סכינים, שחיתויות, גזענות והסתה. אבל רק אל מול גל אחד רובנו נותרים אדישים: גל ההטרדות המיניות, אולי מבין הגלים הכי וותיקים בארץ. אבל בשונה מגל השריפות וההצתות, מעט מאד פוליטיקאים יתנו על זה את דעתם, יצאו מגדריהם כדי להדוף את הגל הזה או ילחמו על זה בחירוף נפש. גם כשיש יותר מאלפי מוקדי הטרדות מיניות בחברה הישראלית, וגם כשהגל הזה פוקד נשים, ילדות, ילדים, אמהות, חיילות בצבא וגם גברים - אנשים יישארו אדישים אליו.
מקהלת הסנגורים של החשודים באונס, שבראשה עומדת עירית לינור, מילאה את הפייסבוק השבוע בקריאות שמבקשות להגן על בוכריס או אנשים כדוגמתו. לינור פרסמה בפייסבוק פוסט שזכה להרבה אהדה, בו היא טוענת שעם כל הכבוד לנו ולמה שמיוחס לבוכריס, מדובר באיש שהוא *גיבור ישראל* שלחם בצה"ל, ועל כן יש להתחשב בו ולתת לו הנחות. מזכיר לי את גיל 14. האיש הרי סיכן את חייו למען המולדת ולכן מותר לו למעוד 17 פעמים, לא ביג דיל. מה שנקרא - טוב לאנוס בעד ארצנו. אשכרה חיים בינינו אנשים שחושבים שיש להעניק הקלות לאנסים ולמטרידים סדרתיים, רק כי הם גיבורי ישראל ובעלי רקורד. אבל אתה לא צריך להיות גיבור ישראל כדי לזכות בהנחות, תראו את הרב מוטי אילון, הוא זכה בהנחת רב ואיש חינוך שתרם רבות לחברה למרות שתלמידיו התלוננו נגדו על הטרדות מיניות. גם יניב נחמן, שהורשע באונס לפני שנה, זכה להנחת האנס הידועה כי הוא לא מסוכן לחברה ו"תרם לה רבות".
מסתבר, אם כן, שאנשים המואשמים באונס נוהגים מיד לשלוף את הרקורד שלהם כדי שזה יעמוד לזכותם ויעניק להם הגנה, כאילו אם התנדבו בעמותת "עזר מציון" מותר להם לשלוח יד בכוח לחזה של אישה שאינם מכירים. הגיוני סך הכול. והסצנה הזו, של האנסים שמקבלים הנחות רק כי תרמו לחברה והיו בעבר גיבורי ישראל, מוכרת לי מחיי האישיים, ובכל פעם שאני פוגש באחת כזאת הלב שלי מתכווץ ודואב.
איזה מין גיבור זה שאינו כובש את יצרו?
מלחמה בהטרדות מיניות זה אינטרס חברתי של כולנו, כי הטרדות מיניות נמצאות בכל מקום ומאיימות לפגוע בכולנו; בצבא, בעבודה, בבתי הספר, בגני הילדים. וזה קורה וממשיך לקרות, כי בשעה שזה קורה יש מי שנחלץ לעמוד לטובת האנסים, להגן על חפותם, להטיל את האשמה בנפגעים, להטיל את האחריות עליהם, לחטט מה הם לבשו, להאשים את הלבוש החשוף שלהם, את זה שהם לא בדקו בעזרת מבחנות מיוחדות אם שמו להם סם אונס במשקה, ובעיקר מנפנפים ברקורד של האנסים כאנשים שהם גיבורי ישראל אז יעני מותר להם.
איזה מין גיבור זה שאינו כובש את יצרו? הרב לייבוביץ' אמר בזמנו, שלכנות חייל שהצליח במלחמה "גיבור" זה כמו לכנות סנדלר שהצליח לתקן נעליים כגיבור, וזה טיפשי כי הרי זה תפקידו. ואולי יש שיגידו, לנצח במלחמות מול האויב זו גבורה, אבל לכפות את עצמך על בחורות ולהטריד אותן מינית זה הפסד נחרץ. בוכריס אולי ניצח במערכות ישראל, אבל הפסיד במלחמה הכי חשובה פה: הגנה על ילדינו, נשותינו, אמהותינו, חברותנו, חיילותינו.
עד מתי נתלה את האשמה בבגד? בהליכה בשעת לילה מאוחרת? בחוסר תשומת הלב לכדורים שזורקים לנו לכוס השמפניה מבלי ששמנו לב? עד מתי נהלל אנסים ומתי נפסיק לקרוא להם גיבורים? הנה אני, גבר, שלא לבש חשוף, שלא הלך בשעת לילה מאוחרת, ששמר על עצמו, שהוריו הזהירו אותו מפני המבוגר שמציע סוכריה מאחורי שיחים, שהתרחק מאש כדי לא להיכוות ממנה - ובכל זאת נכווה. הנה לכם גבר, שמעולם לא כפה את עצמו על אף אחד, שהוריו חינכו אותו ואת אחיו הגברים שבידנו האחריות המלאה, שעלינו להציע עזרה, להגיש אותה למי שזקוק לה, לנהוג בכבוד איש לרעהו, לא לפגוע באחר, ש"לא" זה "לא", שלכפות את עצמנו על אחרים - זו עבירה גדולה, שלהעיר הערות מיניות לאנשים זה בזוי.
אבל נדמה שיש אנשים שבמקום לחנך גברים לא לנצל את כוחם ולכפות את עצמם על אחרים, מעדיפים לעשות "נו נו נו" לנשים שפיתו והפילו "גיבורי ישראל". בזמן שהאנשים שמגנים על האנסים בוכים שאנחנו הורסים את הרומנטיקה והסקס, רק תחשבו על כמה הם מחריבים לנו אותה כשהם מסממים אותנו, דוחפים לנו כדורים למשקאות, מתנהגים במניפולטיביות וצדים אותנו כאילו היינו טרף קל. זו לא רומנטיקה, זה לא סקס בהסכמה - זה אונס, ואונס זה מעשה שפל גם למי שהוא רב, איש עסקים בכיר או סתם גיבור ישראל.