כשהייתי תלמיד תיכון מבויש ועדין, אחד מהילדים השוטים של בית הספר היה עומד בשער עם סיגריה ביד, מחליף מילים עם השומרת וכשהיה מבחין בי היה מרביץ צחוק מתגלגל ולעגני שתכליתו ברורה כשמש - לעלוב בי. בהפסקות היה לו מנהג משונה להביט בי מהצד ולזרוק פה ושם מילים פוגעניות כדוגמת "אוכל בתחת", "מתי הניתוח?" ושאר כינויים לתפארת. אל תטעו, לא הייתי מסכן ואומלל. בסך הכול רוב החברים בבית הספר לא התייחסו אליי כאל עצם בלתי מזוהה. אבל הבחור לקח על עצמו לאמלל אותי ולפגוע בי כי החולצה הזוהרת שלי כנראה איימה עליו.
בהתחלה שתקתי כי פחדתי. הרגשתי שלא היה לי את הגיבוי המלא, לא מהנהלת בית הספר, לא מחבריי ולא מהסביבה שלי. הומואיות הייתה דבר לא מקובל, גם אם יהיו כאלה שיטענו שהיא כיום אופנתית, אך כנער מתבגר לא נותר לך אלא להתמודד עם המציאות העגומה הזו לבד.
משהחריפו ההצקות, אזרתי אומץ אחרי מחשבה רבה ובאחד הבקרים עת עברתי בשערי בית הספר נעמדתי מולו ואמרתי: "לא עשיתי לך שום דבר רע, פשוט עזוב אותי", והמשכתי בדרכי. לא עזר. ההפסקה הראשונה הגיעה, וגם זו השנייה והשלישית, והכול היה כתמול שלשום - הוא המשיך להציק לי על רקע נטייתי המינית. מאחר ולא היה לי די הכוח כדי לעמוד מולו, מה גם ששום הסבר שהבאתי בפניו לא ריכך אותו או שינה את יחסו כלפיי, החלטתי לפנות למנהלת בית הספר. והנה אני דופק על דלתה, נכנס בשעריה, מתיישב ונותן וידוי. ממילא לא קל לי להוציא את המילה 'הומו' מהפה, וממילא העניין מעורר מבוכה גם בה; "זה וזה מעליב אותי באופן קבוע", אמרתי לה. "הוא כל בוקר צוחק עליי כי אני נראה לו קצת שונה", והיא שאלה: "איך בדיוק הוא מעליב אותך?", ואני השבתי: "הוא צוחק עליי וקורא לי הומו מגעיל". אני זוכר בפירוש שהיא נשענה לאחור, צקצקה בלשונה ואמרה: "אל תתייחס אליו. אתה לא צריך להיפגע ממנו. אם הוא ירים עליך יד, תבוא אליי ונטפל בזה". התשובה שלה לא העניקה לי הגנה. יצאתי משם ותהיתי לעצמי 'אז מה שהוא עושה זה בסדר או לא בסדר?', ואיך בדיוק ייפסקו ההצקות מצדו? וכמובן ששום דבר לא עזר.
הנה באחד השיעורים הוא שוב זרק לעברי את המילה "הומו" במטען מעליב ומזלזל, ואני כבר לא יכולתי לסבול את זה אז החזרתי לו: "אפס בן זונה". ואתם לא תאמינו, כי מבין כל הקללות שהוא הטיח בי, רק קללה אחת לא הצליחה לחמוק מבעד לרדאר של המורה שלי, וזו הקללה שלי. היא עצרה את השיעור, ניגשה אליי ורכנה לעברי כדי ללחוש לי בזעם: "זו פעם אחרונה, אבל פעם אחרונה שאני שומעת מילים כאלה נאמרות בכיתה שלי". המחנכת פספסה את המילה 'הומו' לטובת ה'בן זונה' שלי. הלוואי והיו באוצר המילים שלי את אלה המתאימות לתאר את התחושה שאחזה בי באותו הרגע. שום דבר לא יכול היה לשכך את תחושת ההשפלה שחוויתי.
בסיום השיעור ראיתי אותו יוצא מהכיתה בזווית העין והחלטתי לעשות מעשה - הלכתי אחריו. הוא עבר במסדרון, ירד במדרגות, יצא לכיוון המחששה ואני פשוט הלכתי אחריו. בשלב מסוים הוא הבחין בי, הסתובב ואמר: "מה הבעיה?", ואני שתקתי. הוא המשיך ללכת ואני המשכתי אחריו. "אתה דפוק תגיד? תעוף ממני", זרק לעברי, חושש שמא יראו אותנו זה לצד זה. הוא המשיך ללכת לעבר המחששה, מצא לו פינה להדליק סיגריה והתיישב, ואני התיישבתי ממש לידו. "אתה חולה בראש תגיד? עוף מפה אתה מטריד אותי". והנה, כאשר קם הקורבן האומלל על זה האלים, מחליט להרים ראש ולא לשתוק, ההוא נסוג לאחור, פתאום מורגש מותקף ופגיע ומיד כבר מוצא דרך להוציא את הקורבן שלו כאשם, כ"מטריד". אז אמרתי בנחת: "אם אתה תמשיך להציק לי אני אמשיך להסתובב לידך ואגיד לכולם שאתה מאוהב בי, ורוצה אותי ושאני רוצה אותך גם כן". ומאז, בחיי אלוהים, ההומופוב הקטן הפסיק לצחוק עליי בשערי בית הספר.
אחרי שאתה עובר סדרת הצקות יומיומית, אתה לומד לסנן ולהתגבר. גם אם מפעם לפעם עוד שמעתי בחיי הערות פוגעניות. עד שבוע שעבר. ההומופוביה התעלתה על עצמה ולקחה צעד אחד קדימה - הכיתוב 'הומו נרצח אותך' עדיין מתעקש לצעוק מבעד לקיר בניין המגורים שלי, מאיים עליי מכל עבר. בעקבות התחקיר שפרסמתי על אודות התנהלותה הבעייתית של עמותת 'עצת נפש', שמעניקה טיפולי המרה אכזריים באצטלה של טיפול פסיכולוגי אמין, אלמונים הגיעו עד למרחב הפרטי שלי וביזו אותו בצורה השפלה ביותר, כמבקשים להטיל עליי טרור.
מיד פניתי למשטרה כדי לקבל מענה, ובמפגש עם החוקר הפלילי חזרתי כמה שנים אחורה לאותו חדר עבש של מנהלת בית הספר שלי, לאותה כיתה חנוקה עם אותה מורה שההומופוביה חמקה מהרדאר המוסרי שלה - ישבתי מולו והייתי צריך להסביר לו את התמונה עם הכיתוב המזעזע. "מה כתוב שם?", שאל כלא מבין. "הומו נרצח אותך", השבתי. "איך אתה קשור לזה?", שאל בתמיהה. "זה כנראה נעשה על רקע הומופובי", אמרתי והוא הביט בי כאילו סינית אני מדברת אליו. "למה שיעשו כזה דבר?", שאל שוב, ולי לא הייתה תשובה. אופס, שוב הרדאר המוסרי נדפק. יצאתי משם עם אפס ביטחון.
ודאי יצא לכם לשמוע לאחרונה כל מיני קריאות שמתיימרות לסמן אותנו כ'קהילה אלימה'. הסופ"ש אמר עורך העיתון ב'שבע' (עיתון למגזר הדתי) כי "אם הקהילה תמשיך באלימות שלה, נפגעיהם יתאחדו כדי להשיב מלחמה". בליבי צחקתי והתעצבתי. אני שומע לא פעם את כל האנשים האיומים האלה דוגמת מנחם בן, אמילי עמרוסי או חברי הבית היהודי, המאשימים אותנו בהיותנו "קהילה אלימה וסותמת פיות". פתאום, לא נוח להם כשמישהו מפריע להם להמשיך להחזיק בתפיסת עולם שפוגעת באחרים. בדיוק כפי שהאשים אותי אותו ילד שוטה.
כשהם תוקפים אותנו לא נפגעים רק "ההומואים בתקשורת", אלא גם אותו נער בארון, הילד בפריפריה או הצעיר שמנסה לעבור בשערי בית הספר. אנשים נוטים להתייחס להומופוביה בקלות ראש - הם לא ממהרים למגר אותה, לגנות אותה ולרוב היא חומקת מתחת לרדאר שלהם. אבל ההומופוביה עדיין חיה ובועטת.