פרישתו של סילבן שלום מהכנסת מבשרת את כניסתו של אמיר אוחנה לתפקיד ח"כ ומה רבה השמחה. מעז יצא מתוק. חבר הכנסת ההומו המוצהר הראשון בשורות הליכוד נוחת עלינו כמו טוויסט עלילתי בטלנובלה. זה סוף מבטיח, לכאורה, שיש בו את כל המרכיבים הנכונים: תמונה אפורה של ממשלה צרה, ימנית ושמרנית, ופתאום עתיד להופיע בה צבע חדש ומאיר פנים, צבע שאי אפשר להתעלם ממנו. זה כשלעצמו מעורר דיון בקרב הקהילה הגאה באשר לייצוג שלנו, ובעתידנו בחברה הישראלית. יש שמעריכים שעכשיו אנחנו קרובים לשמנת יותר מאי פעם. במקביל, הידיעה הזו מעוררת רגשות מעורבים בגלל כל המשתנים הסותרים בסיפור. היא משחקת על הדבר המוכר והקבוע שישראלים מתים עליו - הדיסוננס הגדול שמאפיין, למשל, תכניות ריאליטי, שיש בהן דמות זאב לצד דמות כבש. הוא הומו, ותראו איזה פלא - גם ליכודניק ימני. בל יתואר. תמונה מורכבת כזו מאיימת על כולנו שעוד נאכל את הכובע.
יש לי הסתייגות גדולה מפסטיבל התמיכה העיוור הזה כלפי אמיר אוחנה רק כי הוא הומוסקסואל מוצהר. הפיד התכסה שוב בצבעי גאווה עזים, ומנגד עמדו אלה שהביעו מורת רוח נוכח הידיעה. הם - עוד נשגב מבינתם האנושית חבר כנסת הומו שליבו במצעד הגאווה והוא עצמו בגוב האריות השמרני-הומופובי. השמחה הזו היא כשלעצמה מלכודת דבש טהור, דווקא כי היא מעוררת אצלנו את בלטות ההתרגשות האוטומטית נוכח סיפור הסינדרלה שכולנו גדלנו עליו.
ההומואיות שלו לא מבטיחה לנו כלום
חלקכם תוהים מדוע אינני ממהר לרוץ בחוצות ולנופף בדגל "גאווה בליכוד", ויש שיאמרו, "מעט פרגון לא יזיק לעור הפנים", ואולם רק משום שעור הפנים שלי יקר לליבי עד מאד, לא אהיה מוכן לסכן אותו בעד תמיכה שקרית ועיוורת. אז על רקע האופטימיות הגועשת ופסטיבל ההתלהבות של כולם, מן הראוי שנפקח את העיניים ונהיה זהירים ביחס לציפייה שלנו לחדי קרן צבעוניים שיתעופפו במסדרונות הכנסת. נאמר זאת כך: העובדה שאיילת שקד היא אישה תל-אביבית חילונית במפלגת הבית היהודי, לא מבטיחה לנו שרת משפטים שנאבקת לצדק חברתי או למדינה חילונית וחופשית. מהבחינה הזו, אמיר אוחנה הוא האיילת שקד החדש, וההומואיוּת שלו לא מבטיחה לנו קשת בענן, ומלבד המשמעות הייצוגית, אין לה תוכן של ממש.
אילו היה אוחנה הח"כ הראשון בשורות הליכוד שמצהיר על כך שהוא בעד שוויון זכויות לכולם, אז הייתה לי סיבה לתמוך בו. ואילו היה נמנה על המנהיגים האמיצים והמבטיחים, שקוראים לשוויון זכויות לכלל בני המיעוטים, אז הייתי מכנה את כניסתו לליכוד כסוג של היסטוריה. אבל לא כך המצב, משום שאמיר אוחנה לא מחדש כלום בכניסתו למפלגת השלטון פרט לעובדה היבשה שהוא הומו. אוחנה זהה בעמדתו הפוליטית-ביטחונית-חברתית לשאר חברי המפלגה שלו כך שהסיבה לאופטימיות והתלהבות משוללת כל יסוד. במה הוא מחדש בדיוק? אם תשאלו אותו לגבי עמדותיה של מפלגת הליכוד ביחס לקהילה הגאה, הוא יספר לכם שהליכוד היא מפלגה פרו להט"בית. אך אם היא פרו להט"בית, הרי שכניסתו לכנסת לא תשנה כלום. הרי גם ככה היא פרו להט"בית.
דנה אינטרנשיונל לתיק הביטחון
באשר לטענה המופרכת שמבקשת מאיתנו לפרגן ולתמוך כי מגיעים לאוחנה מאה ימים של חסד להוכיח את עצמו - למפלגת הליכוד, שבשלטון בעשר השנים האחרונות, היה די והותר על מנת להוכיח את נאמנותה ותמיכתה בקהילה הלהט"בית. עד כה הם נהנו להפיל חוקים שאמורים להגן עלינו. כאשר מפצירים בנו "לפרגן" לאוחנה, בעצם מבקשים מאתנו לוותר על האידיאולוגיה שלנו לטובת רעיון שלא מבטיח כלום.
אז עשו לכולנו טובה ותוותרו על כל סוגי הכובעים שאתם מציעים לנו לקחת בחשבון, כי אולי עוד ניאלץ לאכול אותם. הבעיה שורשית יותר, וטמונה במפלגת השלטון שלנו, שאין לי ממנה ציפיות גדולות גם אם יכניסו לשם את דנה אינטרנשיונל לתפקיד שרת הביטחון (ואני מעריץ את דנה). אני לא מעוניין להמתין מאה ימים עד שאמיר אוחנה יוכיח את עצמו. אנחנו זקוקים למנהיג שדוגל בשוויון ובחופש שחרוטים על דגלנו, לא אחד כזה שמבקש להפריד את צבעי הקשת אחד מהשני. זכויות של מיעוטים קשורות לזכויות שלנו כקהילת מיעוטים, והאדום קשור לכתום כמו שזה קשור לצהוב, והצהוב לירוק והירוק לכחול וזה לסגול. אי אפשר להפריד האחד מהשני.
לתמוך באוחנה באופן אוטומטי רק משום זהותנו המינית המשותפת זה מופרך. למעשה, לא צריך להיות הומו כדי לתמוך בזכויות הקהילה הגאה, ולא צריך להיות מזרחי כדי להכיר בדיכוי העדה המזרחית ולא צריך להיות ערבי כדי לתמוך בשוויון זכויות. צריך בסך הכל להיות בן אדם עם מעט אומץ, שהאג'נדה שלו מבקשת לתמוך בכלל המגזרים ומבטיחה לפעול למען כולם. אנחנו לא זקוקים למזרחי מחמד או לעלה תאנה בדמות הומו כדי להבטיח לעצמנו עתיד טוב יותר. עובדה היא, ששולמית אלוני לא הייתה צריכה להיות הומו כדי להיאבק למען זכויות הקהילה הגאה, לפעול כדי לבטל את החוק לאיסור הומוסקסואליות ולעשות היסטוריה.