הרבה אנשים לא יודעים, אבל יש אחוז מסוים (ומאוד קטן) באוכלוסייה שיודע להזיז את האוזניים. בימים שבהם עוד החזקתי בחלום להיות שחקן, מצאתי את עצמי מתרוצץ בין אודישן לאודישן ואחד מהם היה אירוע מכונן בחיי. עמדתי מול פאנל שופטים, זז מצד לצד ויורה טקסט באוויר. בסיום המונולוג, החוויתי חיוך קטן, כמתנצל על יכולות המשחק הבינוניות שלי. "אתה יודע לעשות עוד דברים?", שאל אותי המנהל האמנותי. "אני יודע להזיז את האוזניים", השבתי. הם צחקו, ואחד מהם תהה לפשר הדבר. "מה זאת אומרת?", שאל. "כמו שכלב מקפיץ את האוזניים כשאומרים לו 'טיול', אז ממש ככה. הנה, תגיד טיול", ביקשתי ממנו. "טיול", הוא לחש, והקפצתי אותן מצד לצד, מעלה ומטה. היכולת הזאת העיפה אותי באוויר ופלטה אותי החוצה מעולם המשחק, ואני מברך על זה כמו על כל דבר טוב ויפה בחיים שלי.
הרומן שלי עם התאטרון הוא כמו הרומנים הקצרים שהיו לי עם בחורים כלבבם. זה התחיל במונית של אבא. במובן מסוים, אני ה"בן של". זאת אומרת, הבן של מי שהסיע מדי חמישי בערב את אסי דיין, ניסן נתיב, ג'וליאנו מר (כולם ז"ל) ועוד רבים וטובים מהאולפנים בירושלים היישר לעיר הגדולה. הייתי כמו מושנוב הבן, איבגי הבת, רק עם אבא שהוא נהג מונית. ערבי חמישי היו לשיעורים הטובים ביותר שיכולתי לקבל. עוד בימי התיכון קיוויתי להיות כמו אלה שישבו במושב הקדמי לצד אבא. התפקיד הראשון שלי על במה היה בהצגה בית-ספרית חובבנית שארגנו כמה מחבריי לשכבה - עיבוד למגילת אסתר מהסוג המתנ"סי הגרוע. מי שארגן את ההצגה פנה אליי בהפסקה ואמר לי: "נתי, יש לנו תפקיד בשבילך". הגעתי ליום הקריאה ונכחתי לגלות שמדובר בתפקיד של המאהב של המן הרשע, שתופס את המן בוגד בו, עם משפט וחצי שזכור לי היטב: "המי מאמי, מה אתה עושה?", בצירוף ג'סטה הומואית-דרמטית. אני כמובן לא סירבתי. בשבילם זו הייתה אחלה בדיחה, בשבילי - הזדמנות.
אני זוכר בבירור שההצגה הייתה די משמימה ולא מעניינת עד לאותו רגע שבו נכנסתי עם המשפט וחצי שלי לבמה, והקהל עמד על הרגליים. אלו היו 15 שניות של תהילה, ובמובן מסוים אפשר לראות בזה גם טרגדיה. כן, כן. אני ממש זוכר את זה. יצאתי משם רועד ונרגש, וזה הכי קרוב שהרגשתי בטי דיוויס. והו, בטי דיוויס. אם רק הייתם יודעים ששם, ממש שם טמונה הבעיה. החלום שלי לגמרי התחיל מהרצון לשחק דמויות של נשים על הבמה. קינאתי בבטי דיוויס, ומצאתי את עצמי מסגל גינונים של שחקניות מהמאה הקודמת. הייתי משלם מיליונים כדי לשחזר את היריקה שלה לתוך הכוס כשאן בקסטר קיבלה את הפרס. רציתי להיות בלאנש דיבואה מ"חשמלית ושמה תשוקה", ואהבתי לגלגל על הלשון את המשפט המכונן שלה: "לפעמים, יש אלוהים. פתאום הוא ישנו"; מגי "מחתולה על גג פח לוהט"; טינה מ"בנים אינם בוכים"; ואפילו אשת החתול כי אני אוהבת לשרוט.
אתם מבינים, אני לגמרי מצאתי את עצמי מתאהב בתחום שדורש ממני כמעט מה שכל גבר ממוצע דורש ממני - להיות גברית עם פאסון של מרלון ברנדו. אבל אין לי את זה, פשוט אין. תנו לי עקבים ופומית ואני מעיפה את היציע. אני חנה מרון. מיכל זוארץ ביום טוב. אני חנה רובינא על וויסקי זול. אני גילה אלמגור עם חיוך אותנטי.
לאחרונה יצאתי לדייט עם בחור, וכמו כל דייט שלי, הגעתי עם אפס ציפיות. אני וגברים לא הולכים יחד. יש בינינו חילוקי דעות בדיוק כמו שהיו לי עם דמויות ששיחקתי על הבמה. שניהם רוצים ממני משהו שאני לא יכול לעמוד בו: סטנדרטים של גבריות הולמת. אתם מבינים, אין לי סממנים חיצוניים של "גבר" לטעמם, ואני מעולם לא הרגשתי צורך להתנצל על כך.
מפה לשם, החלטנו שאנחנו נמנעים מבית קפה טיפוסי, כדי לא להיות כבולים תחת הטייטל של דייט מהסוג הרווח. ישבנו בארגז החול בכיכר הבימה ושתינו תפוגזר. מהצד יכולנו להיראות כמו העמדה של סרט סטודנטים רע מאוד, אבל לנו זה לא הפריע. דיברנו על פוליטיקה, על אהבה לא ממומשת, על מסיבות ועל נשיות וגבריות. "זה עד כדי כך משנה לך?", שאלתי. "אני לא אוהב מעורבבים, כמה שפחות להחצין את זה יותר טוב", הוא החזיר לי. "לא נראה לי שאנשים עושים את זה בכוונה", ניסיתי להציל את השיחה, "וגם אם כן - זו בחירה שלהם. מה רע?", שאלתי. "בשביל מה להחצין את זה?", הוא אמר לי. "להחצין את זה? אתה מתאר את זה כאילו זה משהו רע ופוגעני". הוא חתם את השיחה בכך ש"בי זה פוגע, וככה בני אדם לא מתנהגים".
"אוקיי", הרמתי את התפוגזר מהרצפה. "שתדע שאני נשי, ולפי ההגדרה שלך אנחנו לא יכולים להכיר. ועוד משהו - דע לך שאני יודע להזיז את האוזניים". "איך?", הוא שאל בתמיהה. "תגיד טיול!", אמרתי לו באופן הכי נשי שיש (לפי ההגדרה שלו), והוא אמר "טיול", ושנייה לפני שהתעופפתי משם לחשתי לו: "זה יכולות שיש רק להומואים נשיים. אני אהיה אני, אתה תהיה אתה, ושנינו נהיה מאושרים על כך, ושיזדיין העולם", ועפתי משם כמו בטי דיוויס.
איכשהו, אני נוטה להניח שאנשים מפספסים כל-כך הרבה בגלל שיפוט שגוי והנחות סטיגמטיות שמנהלות להם את החיים. ואני, אני מברך על זה, כמו על כל דבר טוב ויפה בחיים שלי.