עשרים שנה עברו מאז אותו רגע, בו הגננת ביקשה מאיתנו לצייר ציור לכבוד יום המשפחה. מי שהביט בי מהצד יכול היה לחשוד שמדובר בילדה שהוריה מתאמצים שתיראה כמו ילד, תתלבש כמו ילד ותתנהג כמו ילד. אם תשאלו אותי, היו אלה השנים הטובות והתמימות בחיי. אני זוכר את הריח של אותה התקופה, את המשחקים בחצר הבוצית של הגן. באותו יום, ישבנו כל ילדי הגן סביב שולחנות קטנים והגננת עברה, חילקה דפים לבנים וצבעי פנדה וביקשה שנצייר ציור לכבוד יום המשפחה.
כמה ימים קודם לכן, נכחתי בפעם הראשונה בחיי בחתונה – דודתי, שהייתי קשור אליה מאוד, נישאה לבחיר ליבה. אני מציין את הרגע הזה כי הוא היה אחד הרגעים המכוננים בחיי והוא חקוק בזיכרוני. דודתי נכנסה לחופה עם השיר "בואי כלה" של אחינועם ניני, ואני הצטרפתי למחול השושבינות שהשתרכו אחריה. הייתי הבן היחיד סביבן. לא ידעתי אז להכיל את המבטים התמוהים מסביב, לא יכולתי לקרוא להם בשם. במובן זה, הייתי בר מזל, יכולתי להיות מי שאני ולהביע בטבעיות את שהרגשתי ורציתי. רציתי שמלת כלה ענקית כמו של דודה שלי ורציתי להיות חלק מהשושבינות הקסומות שפיזרו סביבה פרחים בצבע אדום. רציתי להיות היא ולא הרגשתי רע לגבי זה. אדרבה, המחשבה עלי בשמלת כלה גרמה לי אושר.
ועכשיו נחזור למה שאירע לו אז באותו יום, בגן של עליזה. ציירתי עוגת חתונה רבת קומות ומעליה חתן וחתן. כלומר, ילד וילד. הגננת בחנה את הציור ונתנה בי מבט. היא הלכה באיטיות אל המגירה, הניחה את הציור ונתנה לי דף חדש. "צייר את המשפחה שלך, צייר בית. צייר את אמא ואבא", אמרה. לא ציירתי את אמא ואבא, ציירתי רק בית עץ עם ארבעה קירות וגג רעפים אדומים, עם ארובה ועץ בסמוך אליו. הוא נח ביציבות על קרקע משופעת, קו דק ונצחי. חלמתי על בית כזה, כי לא היה לי בית כזה. היום, הוא מונח לי ככתובת קעקע על יד שמאל.
כשחזרתי הביתה, אמי הושיבה אותי על כיסא בחדרי. ידעתי שמשהו לא בסדר - כשאמא מושיבה אותי על כיסא סימן שעשיתי משהו רע. היא החזיקה את ציור החתן והחתן על עוגת הקומותיים ואמרה: "בן עם בת ובת עם בן, אי אפשר בן ובן. מי לימד אותך את זה?". לא עניתי. הרגע הזה קבר את חלום החתונה והחופה.
עולם חדש
עשרים שנה עברו מאז. בשבוע שעבר, בן זוגי ואני הגענו לשדה התעופה בדרך לדודים שלי בהולנד. אותה דודה מאותה חתונה מכוננת מימי הגן. בעודנו ממתינים, ניגש אלינו קצין ביטחון וביקש לראות דרכונים. הוא הביט בדרכונים במבט חמור סבר, ביקש שנבוא איתו הצידה והחל לתחקר אותנו. נעשיתי חרדתי. הוא ביקש שנפתח המזוודה והחל לחטט בה. לפתע, הוציא ממנה קופסה עטופה בדבק אדום ושאל, " של מי זה?". בן זוגי השיב: "זה שלי". קצין הביטחון פתח באגרסיביות את הקופסה בעוד אני מאדים מרגע לרגע ונעשה מבולבל. סובבתי את ראשי ימינה וראיתי את בן זוגי כורע על ברך ומציע לי נישואין עם טבעת שהוציא מתוך הקופסה המשונה. לרגע אחד חזרתי לאותה תקופה תמימה ומאושרת בילדותי, הבית המקועקע על יד שמאל והציור מהגן. אמרתי כן.
כשחזרתי ארצה, משפחתי חגגה את הבשורה המשמחת. בלבי כיוונתי אל יעד מסומן מראש: סבתא שלי. בכל פעם כשאני פוקד את בית סבתא, היא מושיבה אותי ליד השולחן, מעמיסה על הצלחת, שואלת אם שבעתי ומקנחת בשאלה, מתי תבוא הכלה. אבי נח בכורסה, מביט מהצד בחיוך סמוי ושתיקה גלויה. אני מסיים ללעוס ומשיב, "יבוא חתן, סבתא, לא כלה". היא מביטה בי כלא מבינה, קמה מהשולחן וחוזרת על השאלה בגרסה מעט שונה: "אין לך חברה?". אני מסיט את המבט שלי לאבא, והוא קורא מהסלון: "אמא, זה עולם חדש, עולם חדש".
את האוכל שנשאר על הצלחת התקשיתי להכניס אל פי. בגרון שלי נתקעו מילים שרצו לצאת. סבתא לא הבינה, לא כי אינה אישה חכמה, אלא כי סבתא שלי היא מה"עולם הישן", עולם אחר בתכלית משלי. היא לא תבין את משמעות דבריי ולא תראה את מה שאני רוצה להראות לה. כמו הגננת אז, היא מכירה משהו אחר לחלוטין מחתן וחתן. אין בעולם אף מערכת ניווט מתוחכמת שתוכל לכוון אותי אל הלב שלה. הפער הזה שובר לי את הלב לרסיסים ומערבב אותם כמו תבשיל בסיר.
ביציאה, סבתא החזיקה את הדלת ומלמלה, כדרך קבע, תפילה. רציתי שוב לספר לה, רציתי להזמין אותה לחתונה, אבל ויתרתי כי ידעתי שלא תבוא. היא המשיכה ואני הלכתי וחשבתי שמה שהיא ממלמלת לא חשוב, המילים לא חשובות, כי ידעתי שבליבה היא מאחלת לי אושר, גם אם הדרך שלי שונה משלה. והדרך חשובה מאין כמותה, כמו הדרך שעשיתי מהציור בגן ועד שאעמוד מתחת לחופה ואנשא לבחיר ליבי.