הגשם שהתדפק על חלון חדרי, עת הייתי תלמיד תיכון, הקיץ את שנתי במפתיע ומיד התעורר בי חשק עז להישאר בבית תחת השמיכה. אמא שלי, שהתעוררה כמחצית השעה לאחר מכן, ניגשה לחדרי כדי לוודא שהתעוררתי ליום הלימודים. מיד התכסיתי בשמיכה ועיקמתי פרצוף, כמבקש רשות לוותר על בית הספר. "אני לא מרגיש טוב" אמרתי, והיא מצדה הבינה את הרמז ושאלה: "תבוא איתי לעבודה?", ואני חיש מהר קפצתי מהמיטה ומיהרתי להתלבש כרוח סערה. דהרנו יחד לקראת אחד הבתים המיועדים בהם אימי עובדת. לכשהגענו, התיישבתי בסלון ואמא החלה בעבודתה וניקתה את הבית. "זה הבן שלי", צעקה המרוקאית מהמטבח לקשיש שישב מולי, והוא מצדו בחן אותי מכף רגל ועד ראש ונאנח. "לא דומים בכלל", אמר.
כילד למשפחה מרוקאית לא גדלתי בצל טראומת השואה של הדור השני והשלישי, כך שכל הסיפורים ששמעתי על שואת העם היהודי עברו בעיקרם דרך צינורות מערכת החינוך. עד המפגש עם ניצולי שואה בבתים שאמי ניקתה.
הבטנו הקשיש ואני זה בזה, ואז הוא שאל במפתיע: "למה אתה לא בבית הספר?" ואני השבתי: "משעמם שם מוות". הוא שתק, וחשתי אי נעימות נוכח מה שאמרתי. "בוא, בוא", אמר לי תוך כדי קימה והוביל אותי לחדרו. הוא הוציא מתוך מגירה זוג נעליים שחורות עם עקבים עבים, הביט בהן ואמר: "אלה הצילו אותי ממוות". שלחתי יד כדי לגעת, בחנתי אותן מקרוב ואלה נראו לי כמו נעלי סטפס. "אתה רוקד?", שאלתי, והוא השיב: "הרגליים שלי עדיין זוכרות קצת". אחרי כן פתח אלבום תמונות, ואחת מהן, שהתעכבנו עליה, הראתה חתונה. "יום אחד גם אצלך חתונה", אמר, ואני מצדי לא ידעתי מה להשיב. "חברה, יש?", ניסה לעזור. "אני לא אוהב בנות", גמגמתי. העובדה הזו לא הפריעה לו כלל ועיקר. הוא המשיך להפליג בסיפוריו, ואני הקשבתי בשקיקה. לאחריו, אמא ואני המשכנו לבית נוסף, עוד ניצול שהמשיך את הסיפור מהפעם הקודמת שבה ביקרתי אצלו.
הביקורים המזדמנים בבתיהם של המטופלים של אימי לימדו אותי קצת אחרת על השואה ממה שנהוג היה ללמד בבתי הספר. שם הנרטיב המקובל הוא משואה לתקומה, מהתופת אל ארץ אבותינו, אלו היו מפגשים עם בני אדם, שאחיהם ואימותיהם היו בני אדם, וכל מי שהיה שונה וחריג בסביבתם לתפיסתם של הנאצים - נרצח. יהודים ולא יהודים. חריגים.
והנה סמוך ליום השואה באותה השנה, דפדפתי בשעמום משווע בין ערוצי הטלוויזיה, ואת עיניי לכד פריים מתוך סרט בו נראו שני גברים במדי אסירים שעמדו קרובים זה לזה, וזו נראתה לי כמו סצינה בין אוהבים. "עקומים", נקרא הסרט. עקומים כמעט כמו שהייתי אני, כמעט כמו שגמגמתי אני. כמה ימים לאחר מכן זכיתי לגלות כי מדובר במחזה של מרטין שרמן, על סיפור אהבתם של שני גברים המוחזקים במחנה ריכוז, אחד מהם יהודי הומו והשני הומו גרמני. שניהם נכלאו ונרצחו. חוויתי בלבול מהמידע הזה. זאת אומרת, ידעתי שנרצחו פולנים במלחמת העולם השנייה, נכים, צוענים וכל מה שהיה שונה וחריג, אבל לא היה זכור לי שלימדו בבית הספר על הומוסקסואלים שנרצחו.
פתאום כל גילוי הומופובי שהופנה כלפיי בין כתלי בית הספר קיבל משמעות קצת שונה ואירונית. ניגשתי לספרייה כדי לקרוא עוד, ומצאתי מעט מאוד על הרדיפה אחר עונדי הטלאי הוורוד. מספרם המשוער של הנספים עמד על כעשרות אלפים, ולהפתעתי גיליתי שהרבה לפני הרדיפה הנאצית, הקהילה הגאה בגרמניה הייתה מהתוססות והמשמעותיות בעולם, ולימים הפכו להיות בין הראשונים שנרדפו ונכלאו. המפגש עם הידיעה הזו התחבר לי לחוויות מהמפגש עם ניצולי השואה בהם טיפלה אימי - "כל מי שהיה שונה מהמקובל והטהור, שתבע בעלות על הנשגב והנורמלי, היווה איום ונשלח למוות. יהודים ולא יהודים", כך אמר לי אחד מהם.
מאותם מפגשים למדתי על הזכות להיות שונה ובחובה להיות שווה. כל מי שהיה שונה מהם בדעתו, בתפיסתו, באורח חייו, בגזעו - נשלח אל המוות. לא פשוט להזכיר את הסוגיה ההומואית בערב יום השואה, משום שהומואיות נושאת על כנפיה תווית 'בזויה', ויותר מזה - להזכיר הומואים לצד נספים יהודים לעתים נתפש בבחינת 'חילול הזיכרון'.
ומה הקשר של הומואים ליום השואה והגבורה? לא הרבה מכירים את אשר אירע במאי 1994, כאן, במדינת ישראל. זה היה הניסיון הראשון להציף את סוגיית הטלאי הוורוד-צהוב באותה השנה, שעלה בתוהו. ל"יד ושם" הגיעה קבוצה של פעילים הומואים כדי לקיים טקס זיכרון. כמאה וחמישים איש באו כדי ליטול חלק בטקס ולשאת תפילה. במהלך הטקס, כמה פעילים של הימין הדתי ("כך") פרצו לאולם והחלו להשתטח על הרצפה ולצרוח, ירו צרור של קללות ונאצות דוגמת "מפיצי איידס" ו"סוטים" על משתתפי הטקס. אכן, כל אלו התרחשו באוהל יזכור. הגיעו המתנגדים וקראו לטלאי הוורוד בצורה של טומאה ב"יד ושם", כאילו היה הוורוד ראוי למוות והטלאי הצהוב להיכל הקדושים. הדבר קיבל הדים נרחבים בתקשורת הישראלית, והסיפור הגיע לדיון בכנסת כמה ימים לאחר מכן. באותו דיון נשא דברים בניזרי (ש"ס) ובנאומו הזכיר פעם אחר פעם כי "זו סטייה ולא דרכו של עולם", וההחלטה שנתקבלה פסלה את האפשרות לקיים טקס זיכרון שבחלקו מתייחס לנספים על רקע נטייתם המינית. אירוני להחריד.
משם ועד היום, לא הרבה השתנה. דווקא בישראל, המדינה שאליה נמלטו ניצולי שואה רבים, מתקשים להכיל את רדיפת בני מיעוטים אחרים ובתוכם הקהילה הגאה. בינינו יש עדיין כאלה שמדברים על הומוסקסואליות כעל סטייה של ממש. זה פרדוקס שלא ממש ניתן להכיל, דווקא בגלל זיכרון השואה ומה שהיא מלמדת אותנו. זו ההכרה בכך שהם עשו את זה קודם כל משום שהם שנאו, כמו כל גזען אחר, את השונה, את מי שאיננו דומה בדיוק לאותו אדם שהם חושבים שהוא האדם הנורמלי על-פי תפיסתם, כפי שרדפו את היהודים וההומוסקסואלים.