הבן שלי הומו, והיום אני בוחרת לסגור מעגל ולהניח את הלב שלי חשוף בפעם הראשונה למול כל אלה שצקצקו בלשונם, שהרימו גבה, שהרשו לעצמם להעיר ככל העולה על רוחם, ובעיקר מול כל אותן אימהות ואבות שבחרו לסגור את הלב שלהם בפני ילדיהם הלהט״בים. אני כותבת את המכתב הזה גם לאלה שיום אחד יהפכו להורים לילדים להט״בים.
אף אחד לא לימד אותי איך להיות אמא טובה. גדלתי במשפחה מרוקאית מרובת ילדים בירושלים ולפני שהתחתנתי עם בעלי נשאתי את שם המשפחה חמו. אז, באותם ימים, מרוקאים מהשכונות הפחות נחשבות של ירושלים היו מושא ללעג. בבית הספר, שם משפחתי הפך להערה פוגענית שנועדה להעליב את המוצא והתרבות של הוריי. בכל פעם שהמורה הקריאה את שמי המלא בכיתה נשמעו צחקוקים מכל עבר בצירוף הערות מעליבות. הייתי חוזרת הביתה ונלחמת מול המחשבה שהסביבה שלי מצפה שאתבייש במשפחה שלי ולא הבנתי מדוע ולמה. יתכן שלדעתם היינו פחות טובים מהם, אולי בגלל סממני התרבות שלנו, אולי בגלל השוני המובהק בין מה שהוגדר כישראלי כחול-לבן למה שהוגדר כצלע שחורה. אני בטוחה שכל אחד יכול להזדהות עם החוויה שלי גם מבלי להיות מזרחי, אם יביט פנימה לתוך עצמו: בין אם את שמנה ובין אם אתה חנון, בין אם אתה שחור ובין אם את הרוסיה שאוהבים ללעוג לה - לרובנו היתה חוויה לא נעימה שבה הסביבה שלנו סימנה אותנו כשונים ולא רצויים.
יש כאלה שההורים שלהם הנחו אותם להיות חזקים מול זה ויש כאלה שלא היו להם את הכוחות להתמודד. זה לא אומר שהם פחות טובים, זה אומר שההורים שלהם לא לימדו אותם איך להגן על עצמם ולא נתנו להם את הכוח ללמוד ולהפנים שיש בהם נר מאיר. ואני? אני התחבאתי בתוך הארון בכל פעם כששאלו לשמי המלא. הייתי מעדיפה להגיד שקוראים לי איריס בלבד, בלי חמו. כי פחדתי שיעליבו אותי על כך. כל אחד מאיתנו רצה לא פעם ולא פעמיים להעלים את הפגם שלו או להסתיר אותו רק כי אחרים אמרו לו שזה הופך אותו לפחות ראוי לאהבה, שהוא פחות ראוי מאחרים.
מחלות, לבוש חושפני ובושה
אני מספרת לכם על החוויה שלי כילדה לא כדי לעורר בכם רחמים, אלא כדי להודות בטעות שעשיתי כאמא: כשהבן שלי יצא מהארון בפניי ובפני בעלי הוא היה בן 14. זו היתה ידיעה שזעזעה אותי אך לא הפתיעה אותי במיוחד. נזרקתי לאחור לאותן שנים שבהן צפיתי בו מהצד לובש את השמלות שלי בחשאיות, נכנס לארון בגדיי ובוחן את העקבים שלי ומגלה חיבה עזה לנשיות שלו. בעלי תמיד צוחק עליי באומרו: ״היינו צריכים להבין את זה מאותו היום שרקד על השולחן כשדנה אינטרנשיונל לקחה אירוויזיון״.
כשהוא יצא מהארון בפנינו, עלו לי רצף של מחשבות נוראיות לראש. ראיתי תמונות מזעזעות של מצעדי הגאווה, חשבתי על מחלות, על לבוש חושפני, חשבתי על בושה, על איך יגיבו אנשים בסביבה וחשבתי על הנכדים שלא יהיו לי. במילים אחרות, בלעתי את כל מה שהחברה האכילה אותנו: להט"בים הם טיפוסים מיניים וזהו, יותר הם לא בני אדם עגולים ומלאים. אני זוכרת שקמתי מהכיסא בוכה ומאותו רגע סתמתי את הלב שלי בפני בני הקטן ולא הייתי מוכנה להקשיב לו יותר. כל יום מאז הפך להיות שגרה של מחשבות מלאות חרדה ואשמה - איך זה קרה לו? מה לא עשיתי טוב כאמא? האם זה עונש? הייתי מונעת מדעות קדומות ולא ידעתי כלום על הקהילה הגאה מלבד ההנחות שכולם הרשו לעצמם להניח עליהם: הם פרובוקטיביים והם מתים בסוף לבד, בלי כלום.
לקח לי זמן להבין שהחוויות שבני הקטן חווה בבית הספר, כאשר לעגו לו על השונות שלו, היו דומות מאד לחוויות שלי כילדה ודומות מאד לחוויות של שאר האנשים בחיי שלנצח לעגו להם כי הם נתפסו חריגים ושונים. בכל אותן שנים סירבתי להיפתח ולהכיר את העולם הזה שהילד שלי נכנס אליו, קיוויתי שישתנה וקיוויתי יותר מכל שכל זה חלום רע. האמנתי לכל מה שאמרו לי ובשם כל הדברים האלה פספסתי את ההזדמנות להתקרב לילד שלי ולפתוח בפניו את הלב והאוזניים. אבל יום אחד כל זה השתנה והחלטתי שמספיק ודי. לקח לי יותר מדי זמן להבין שלא תמיד הילדים שלנו הם אלה שצריכים להשתנות כדי שלנו יהיה קל יותר, אלא אנחנו אלה שצריכים לשנות משהו בתפיסה שלנו ולהקשיב להם ולפתוח הלב שלנו בפניהם כדי לקבל אותם, או יותר נכון - כדי לא לאבד אותם.
עשיתי שיעורי בית ולמדתי להכיר את העולם, שהיה נדמה שהוא רחוק ממני אבל נמצא ממש בפתח ביתי. עכשיו אני מרגישה כבר חלק מהקהילה הגדולה והצבעונית הזאת. בכל פעם שפוליטיקאי פוגע בכבודם של בני הקהילה הגאה הוא בעצם פוגע בי, כאמא לבן הקהילה הזו. בכל פעם שמישהו מעיר הערה לחברו ומשתמש במילה "הומ"ו כקללה - אני רואה בזה פגיעה ישירה בי, במשפחתי ובבני. הומואים ולסביות הם בני אדם ויש להם משפחה, אחים, אחיות, אנשים ששירתו איתם בצבא, חברים, קולגות, לקוחות, שכנים ובכל פעם שמישהו פוגע בבני הקהילה הוא פוגע גם בהם וגם בכם.
הלוואי והייתי יכולה לחזור אחורה
אם הבן שלך הומו ואם הבת שלך ביסקסואלית - תפתחו את הלב שלכם בפניכם. אל תעמדו רחוק מהם, תעמדו קרוב, תעמדו בהבטחה שלכן כאמהות כשילדתן את בנותיכן ונשבעתן להיות שם לעד. אל תתנו לדעות הקדומות מבחוץ לפגוע במה שבניתם ואל תוותרו על הקשר שלכם עם ילדיכם רק כי אחרים רואים אותם כפגומים. מי שפגום הם אלה שמוכנים לוותר על ילדיהם לטובת החושך והשנאה. הקשיבו ללב שלכם, פתחו אותו ובעיקר קבלו את ילדיכם בזרועות פתוחות. הילדים שלכם זקוקים לכוח הזה כי רק מכם הם שואבים אותו, בזמן שאחרים רואים לנכון לפגוע בהם על רקע השונות שלהם. כששואלים אותי איך אני נותנת להומואיות של הילד שלי מקום בבית אני תמיד מסבירה: אני אוהבת יותר מכל לבשל, זה תחביב שהיה לי עוד מצעירותי ובסירים שלי יש מקום לכל התבלינים: כורכום, מלח, פלפל וירקות מכל הבא ליד. אין ולא יהיה לו ריח של בית חם ואוהב אם היה מקום רק לטעם אחד. אני לא מפלה בין ילדיי כשם שאינני מפלה בין אנשים ואינני מפלה בין התבלינים שנכנסים לסירים שלי, אחרת מה הטעם בחיים?
השנה, הבן שלי בישר לי שהוא הולך להתחתן עם בחיר ליבו והשמחה שלי בלב שווה לאותה שמחה שהייתה לי כשבני הבכור סיפר לי שהוא הולך להתחתן עם בחירת ליבו. בשבילי, זו סגירת מעגל מנצחת מאותו היום שבו קמתי מהכיסא בוכה וחוששת ועד ליום בו אני הולכת ללוות את בני לחופה כשווה בין ילדיי. אני יודעת כאמא שאם עיניו מראות אושר ואהבה בבחירות שלו - אני צריכה ורוצה להיות שם בשבילו, וזה שווה יותר מכל דיעה קדומה או סטריאוטיפים ודימויים רעים שאנשים בסביבה מבקשים להאכיל אותנו בהם. ובתשובה לשאלה מה לא עשיתי טוב כאמא שהבן שלה הומו, אני יכולה לומר בביטחון ובגאווה רבה: לא קיבלתי אותו בהתחלה בזרועות פתוחות ולא נתתי לו את הכוח שהיה צריך. הלוואי והייתי יכולה לחזור אחורה. זה הדבר היחיד שאנחנו כאמהות ואבות יכולים לעשות טוב לילדים שלנו.
ואני רוצה לסיים את דבריי במשפט של הרב קוק: ״צריך שכל איש ידע ויבין שבתוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו״. הורים, אל תכבו את נר ילדיכם. העצימו אותו והאירו אותו כדי שיהיה לנר גדול ומאיר.