לפני שנתיים לערך, חזרתי מביקור בבית הוריי בירושלים, עיר הולדתי. השעה הייתה מאוחרת, ירדתי בתחנה המרכזית, והרחובות הסמוכים לתחנה היו ריקים. התהלכתי בפחד וחרדה, מחזיק את הטלפון קרוב לפה, כביכול מדבר עם אבא למקרה שגורם מאיים יצוץ. תוך שמיהרתי את קצב הליכתי, הבחנתי בנער צנום עומד בצידי הכביש, ולידו מכונית שמאטה את קצב נסיעתה ועוצרת בסמוך אליו. חלון המכונית נפתח, והנער התקדם לעברה, ובן רגע יכולתי להבחין שמדובר במקרה של זנות וניצול.
לא עברו כמה שניות, ומצאתי את עצמי מתקדם לעבר המכונית, צועק לעבר אותו נער: "איתמר! איתמר!". הנער המפוחד הביט בי כלא מבין, ואני המשכתי בביטחון: "בוא, אבא מחכה שנחזור הביתה". הנער סימן לבחור המבוגר שישב באוטו לשלום, והמכונית המשיכה בדרכה.
הוא התקדם לעברי בהיסוס ובעיניים גדולות, ואני עמדתי מולו קפוא. "אין לי אבא, מי אתה?", הוא שאל בלחש. "בוא אליי, אל תפחד, אני לא אפגע בך", אמרתי לו תוך שאני מתאמץ לחנוק כאב שאיים לפרוץ מהגרון ולהטביע את שנינו.
"בוא, תן לי יד, אני מבטיח לקחת אותך למקום בטוח. אף אחד לא יפגע בך", אמרתי שוב, רציתי שיסמוך עליי וירגיש בנוח. כשהוא התקדם, יכולתי להבחין ברזון הלא סביר שלו, הוא שלף כיפה שחורה מהכיס וחבש אותה לראשו.
"איפה ההורים שלך גרים?", שאלתי, והוא אמר שאין לו הורים. את השעות הקטנות של הלילה העברנו בבית חם, שם קיבל סיוע צמוד ומיטה חמה. הבוקר כבר הפציע, רציתי לחזור הביתה, נפרדתי ממנו לשלום והוא ביקש שאמשיך להיות איתו עד שיירדם.
לפני שנרדם, הוא ביקש שאמתין כמה דקות והחל למלמל את "שמע ישראל", תוך שהוא מתאמץ לעצום עיניים. "אתה דתי?", שאלתי, כמבקש לחלוק עבר משותף. "הייתי", הוא לחש, והחל לבכות. הנחתי את היד על הראש שלו, עד שיירגע. "אני אשאר פה עד שתירדם."
בדקות שהעברנו יחד לפני שנרדם הוא סיפר לי שגדל בירושלים למשפחה דתית. הנחתי שההורים שלו קיימים וחיים, אבל לא בשבילו. זו כנראה המשפחה הטבעית ששי פירון או ח"כים מש"ס מדברים עליהן. לגרש את הילד שלך מהבית. מקומו הטבעי. מה יותר כואב מלאבד הורים בעודם בחיים רק בשל דעות חשוכות, שאלתי את עצמי.
במצעד הגאווה של שנה שעברה בירושלים פגשתי אותו לגמרי במקרה. הוא נראה מאושר ושמח במחיצתו של המון שמבקש מעט שפיות למדינה שהיא חושך לכל מתיישביה. בין כל האנשים שהתהלכו עם דגלים צבעוניים ושלטים פוליטיים, יכולתי להזדהות עם התחושה שלו, שליום אחד בלבד אנחנו עשויים להרגיש כמו משפחה. הבטתי בו, באותו נער-כבר-לא-צנום, שמח ושפוי, ובלב שלי אמרתי "שמע ישראל" אחרי כמעט עשור שלא אמרתי מאז הייתי דתי.
אבל המציאות מעולם לא נראתה עגומה כל-כך. אלו זמנים לא שפויים. הפכנו להיות מעט מאוד בני אדם, ויותר מדי אדישים כלפי אלו שיום יום נושאים על גבם את אימת ההומופוביה. אנחנו לא צריכים להצטער על זה שבתל אביב אנו יכולים ללכת שלובי ידיים ברחובות, אנחנו צריכים להיאבק כדי שגם בערים אחרות יוכלו לעשות כן.
אז מותר לכם לתהות "לשם מה קיים המצעד בירושלים?", "בעבור מה אתם נלחמים?" או "למה יש חבורת סוטים על משאיות בתל אביב?", אבל תזכרו שלקריאות לחופש ולשוויון יש כל מיני צורות. ומי שקרא אז לבטל את המצעד בנתניה כי הוא תועבה, מחר יבקש לאסור על גופיות חשופות והנה כבר מישהו החליט בשבילנו מתי לערוך קניות לשבת. כי עד שהמצעד לא עובר מתחת לבית שלך, בעיר שלך, זה לא חלק ממך.
מצעד הגאווה בירושלים ייערך ביום חמישי, ה-18.9. בואו להפגין ולהתאחד, כדי להעלות את ירושלים על שמחתה, על גווניה, על שפיותה, על אהבתה. צאו מהבית כדי להפוך את המצעד להמוני יותר, חזק יותר, ובעיקר כדי לתת אור לאלו שצריכים את זה. חגגנו בתל-אביב, עכשיו הגיע הזמן להתעורר על חיינו.
ואם למישהו לא נוח עם המצעד - שישאר הוא לבד בבית, בארון, בחושך. לא אנחנו. לא עכשיו.