"אני מתחנן אליכם!", כתב החייל דוד (דייב) גורדון, שנמצא ללא רוח חיים בשבוע שעבר, וסיפר על אונס שעבר בילדותו. "אל תשמרו את הסודות שלכם בבטן. ספרו!". והנה, עכשיו מגיע תורי.
השבוע יצאתי לדייט עם בחור, ומצאנו את עצמנו שכובים זה לצד זה על המיטה. תהיתי איך הגענו לשם כל-כך מהר, נמרחים על הסדינים שאמא קנתה לי. ראיתי לו בעיניים שהוא לא אהב את זה כמו שאני לא אהבתי את זה. הייתה לו חזות גברית מרשימה, מסוג הבחורים שקשה לדוג בעיר הבלתי-מוגבלת הזו לכאורה. הבטתי עמוקות בעיני השקד שלו והוא קלט את זה, ובאבחה אחת קם מהמיטה ושאל: "אני יכול להשתמש בשירותים?". סימנתי לו עם הראש לחיוב, והוא ניגש במהירות לחדר השירותים. כשחזר, הוא מצא אותי באותה תנוחה על המיטה. "אהבתי את המדבקה על הדלת בשירותים", הוא זרק לעברי. "איזו מדבקה?", תהיתי. "זו של המרכז לנפגעי תקיפה מינית - אתה לא לבד", הוא אמר ושינה את הטון. "אה, זה. כן, אני מתנדב שם", הודיתי. "אני מכיר אותך", הוא אמר פתאום. "באיזה אופן, מאיפה?", נבהלתי. "יש בך משהו שיש גם בי, אני רואה את זה", הוא החזיר לי.
הלב שלי פעם בחוזקה, קמתי מהמיטה והחלפתי שיר. "אני לא בטוח שאני מבין אותך", ובלב שלי ידעתי על מה הוא מדבר. הוא התקדם לעברי, ביקש להתיישב ולפתוח את הלב. "יצא לך לעשות סקס שלא רצית לעשות?", הוא שאל והבעיר סיגריה. עברו לי הרבה מחשבות בראש, בעיקר על סיטואציות טיפוסיות שנקלעתי אליהן, בחורים עם מינימום נימוסים ג'נטלמניים שרק רוצים לצרף אותך לרשימת החגיגה הפרטית שלהם. "היום, כבר לא מעניין את הצד השני אם באמת בא לך או לא", אמרתי. והוא סיפר לי על אונס שעבר בילדותו. החזקתי לו את היד וסיפרתי לו על שלי.
לפני 11 שנה עברתי אונס. לרגעים מסוימים, הייתי רוצה לחשוב שהחיים יפים יותר ממה שרק יכולנו לדמיין, שהם מתנה משמיים (הם מתנה, אל תטעו). רוב הזמן, ולאורך השנים, הייתי נתון במחשבה מייאשת וקודרת שהייתה תולדה של אשמה שנשאתי בלב. מה לעשות, החיים לא מגיעים עם תעודת אחריות, ולרוב הם עשויים להיות עיסה קשה ולא נעימה שמתעקשת להיתקע לנו בגרון. במרוצת השנים, למדתי לחיות עם הכאב הזה, כמשהו שהוא בלתי נפרד ממני, חלק מהקיום האנושי שלי. כאב לי לראות נשים וגברים שעברו את מה שעברתי, עטופים בקלישאה של משקפי שמש וקול מעוות בטלוויזיה. המחשבה הזו החרידה אותי, בעיקר לנוכח העובדה שאחרי שנים של כאב וזעם, הצלחתי להיפרד מתחושות האשמה. תהיתי מדוע הם מתביישים בעצמם כל כך, ובאיזו מין חברה לא מוגנת אנחנו חיים, שבה אנסים מרקדים להם בחוצות, ונאנסות מסתתרות בבושה מאחורי משקפי שמש. הקלישאה של נ' נטשה אותי עם הזמן, ובחרתי שלא להתבייש בזה, כי מעולם לא הרעתי למישהו.
"אתה הראשון שסיפרתי לו", הוא אמר לי תוך שהוא מכבה את הסיגריה וממלמל משהו לעצמו. וזה היה ההבדל ביני לבינו. אני הייתי אז, רק בן 14, סוג של מחזה תקשורתי, ילד תמים שנקלע לסיטואציה שלא חלם עליה מעודו. הלכתי עם הסיפור שלי לכל מקום אפשרי, בלי למצמץ ולו לרגע אחד. בין רגע הקצוות התחברו, ולשנינו התברר שהמפגש בינינו הוא מקרי לחלוטין ולא ברור מאליו. מה שהסתיר במשך שנים, התפרץ לו בלילה אחד, וחיבר את הסדקים. ככה, בלילה אחד, הסיפורים שלנו התחברו אלה באלה. חיבקנו זה את זה וביקשנו לשכב על הרצפה ולבהות בתקרה, כמו שני אחים שחולקים את אותו עבר, את אותו כאב. ככה, עד האור הראשון של השעה שש בבוקר. "הלב שלי הוא באר עמוקה ששום דבר לא ימלא, הוא מפורק לחתיכות קטנות ובלתי נראות, והלילה הזה הוא צף על גדותיו", הוא חיבק אותי חזק לפני שנפרדנו, וביקשתי ממנו לזכור שאחרי הכל הוא זכה בחיים. והחיים טובים למי שטוב. "ספר את זה בלי בושה, ודבר על זה. אתה האחרון לשאת באשמה", אמרתי, וחיכיתי שייצא מחדר המדרגות.
בעבודה שלי ובעזרה שלי לנפגעי תקיפה מינית, שיחד איתם אני חולק עבר וכאב משותפים, למדתי לגלות את הערך שיש לחיים האלה, עם כל מה שהם טומנים בחובם - גם קקה בלבן עשוי לעטוף אותך במעט חום, מסתבר, ולתת לך הגנה מסוימת.
כשהוא הלך הרגשתי שאני הולך להתמוטט. ניגשתי להוציא כדור שאמור להקל עליי בשעה שהחרדות מאיימות להתפרץ. הבטתי בו שניות מספר, ובחרתי שלא לקחת. המפגש איתו השלים לי רצף של תובנות, והביא אותי להכרה שההכרח הוא בחיים על כל מה שמשתמע מכך - לחבק אותם ולשאת אותם עם כל הקושי, הכאב, הזוועה, היופי, התעוזה, החמלה והאומץ.
"האושר הוא בחירה", חשבתי לעצמי, תוך שהחזרתי את הכדור למקומו. היינו רוצים להשלות את עצמנו שאושרנו תלוי במסכי מגע, נישואים, חשבון בנק שמן ואינספור דברים שהעולם העכשווי מציע לנו. אבל לא, את זה הם לא יקחו מאיתנו. האושר הוא של כולנו, ואנחנו נבחר בו כל זמן שאנחנו קיימים. אז בחרתי באושר, כי אין טוב ממנו. אני בוחר לראות את מי שעומד מולי, ולשפוט אותו לכף זכות, להכיר באנושיותו, לחבק אותו.
למה סיפרתי את זה? כי בפנים הלב אני יודע שאף אחד לא רוצה לדבר על זה, אף אחד לא רוצה לשים את זה על השולחן, אבל אנחנו חיים במציאות שבה המעגל הזה של קורבנות ונפגעים הולך ומתרחב. זה נפגע, ואז הוא הולך ופוגע במישהו שנפגע ממנו וילך לפגוע במישהו אחר, וכולם ישמרו על זכות השתיקה. אנחנו מעט מאוד בני אדם, יותר מדי אנוכיים. אני, אתם, כולנו. גברים נפגעים כשם שנשים נפגעות, ולגברים קשה יותר לדבר את זה. מישהו חינך אותנו לא נכון כנראה. ספרו את זה, דברו על זה, תכתבו על זה, תכנסו בזה, תלחמו בזה. אל תשתקו.
"אני מתחנן אליכם, הושיטו יד! סודות לא הופכים להיות טובים יותר עם השנים, על כן אל תיתנו להם לרתוח בתוככם...", כתב אותו דוד גורדון, החייל שנמצא ללא רוח חיים השבוע.
אני יוצא לעשות שינוי, בעיקר כדי להפיח תקווה בליבם של מי שאיימו לגזול מהם את חירותם, את תמימותם, את תקוותם. חייבים לעצור את זה. האומץ והטוב ינצחו את הרוע והבושה.
האושר הוא בחירה. אל תשתקו, ספרו.
מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית זמין בקווים 1202 (קו הנשים) ו-1203 (קו הגברים).