השבוע נטמנה ד', פעילה טרנסית וקווירית מהבולטות בדורנו בקהילה הגאה בישראל. לא הכרתי אותה, אבל נחשפתי לפעילות ולמחאה שלה שהכתה גלים. הפיד שלי התמלא במהלך השבוע בפוסטים קורעי לב על חייה ומותה, כאלו שדיברו בערגה ובהערצה עליה ועל פועלה, עד שהכול הכריע והיא שמה קץ לחייה. בשנה שעברה נלקחו מאיתנו 3 טרנסיות ששמו קץ לחייהן. אנשים עוד עלולים לחשוב שיש קשר בין להט"ביות לאובדנות, אבל הם שוכחים שהקשר היחיד הוא בין אובדנות לבין החברה שדוחפת אותנו לזה. הם מתעלמים מהעובדה שאובדנות או בדידות הן לא תוצר של להט"ביות, אלא תוצר של היחס של החברה כלפינו.
>> בן לא הורשה להספיד את נתן בן זוגו
>> טרנסג'נדרית בת 8 שינתה חוקים של מדינה שלמה
אני כמעט משוכנע שרוב האנשים שמדברים על הומופוביה מדמיינים תמונה של איש דת מטיף, חבורת בריונים שמכה הומו בחצר האחורית של בית הספר או אימג'ים מתוך חדר שבו מתקיים טיפולי המרה. מרבית האנשים האלו יאמרו לכם שמקרים כאלה של הומופוביה הם קומץ, ושליסל? מטורף בודד אחד, ואילו רבנים שמכנים את הקהילה הגאה קהילה של סוטים הם המיעוט שבמיעוט. רובם, אגב, מאמינים בלב תמים שישראל היא בסה"כ מדינה חופשית וידידותית ללהט"בים, כי כאן לא תולים אנשים ולא יורים בהם רק משום שהם הומואים או טרנסיות ואפילו יש נציג הומו בשורות מפלגת השלטון. רובם חושבים שהומופוביה לא משתוללת כאן, היא לא מסכנת חיים ובמקרה הרע היא צצה פעם בכמה זמן, כשאיזה מטורף נכנס למצעד הגאווה עם סכין. והאנשים האלו צודקים, כי באמת לא דוקרים פה אחת לשבוע מישהו רק בשל היותו הומו. אבל הטעות הגדולה שלהם טמונה בהנחה השגויה, לפיה הומופוביה מסתכמת בדקירות סכין וחבורת בריונים אלימה וזהו.
כאדם שה"הומואיות" שלו ותיקה יותר מהקדנציה של ביבי, לקח לי די הרבה זמן להפנים שהומופוביה היא לא רק חרדי משתולל עם סכין בלב מצעד גאווה ירושלמי. האמת היא, שהסוג הנפוץ ביותר של הומופוביה הוא דווקא זה השקוף, זה שנוח להעלים ממנו עין, שדוחף אנשים לארונות. אותה הומופוביה סמויה שכולה עטופה בדמות חופש הביטוי והאמונה, כזו שהיא עמדה שיש לקבל ולחבוק במסגרת הפלורליזם, כי במדינה שלנו "חופש הביטוי" של סמוטריצ'ים או לוינשטיינים למיניהם חשוב יותר מחיי אדם.
הטרור השקוף גובה את קורבנותיו בשקט
עם הזמן הטבתי להבין, שהסוג הנפוץ ביותר של להט"בופוביה הוא דווקא זה הסמוי מן העין, זה שמבצבץ מתחת לפני השטח, שפוגש להט"בים במקומות עבודה, בבתי ספר, בצבא או במונית שירות וזה שקל יותר להתעלם ממנו, כי הוא לא בדמות הבריון של בית הספר. והלהט"בופוביה הזו היא טרור שקוף שגובה את קורבנותיו בשקט, שדוחף אנשים אל תהומות הנשייה וחומק מדין ועונש, אבל מהטרור הזה לאף אחד לא אכפת. הרי במדינתנו הקטנה התרגלנו זה מכבר שכל דבר שפועל כסיסטמה, חוזר על עצמו ונועד לפגוע באנשים מוגדר באופן מיידי כטרור. האצבע כל כך קלה על ההדק, עד שאפילו גל השריפות העכור שפקד אותנו בחודש שעבר זכה לכותרת "אינתיפאדת הצתות". ומה שמוגדר כטרור, הוא רק זה שמבקש לגבות קורבנות על רקע לאומני. כל דבר שהוא אחר מזה, גם אם הוא מתקיים זמן רב ומכה בקורבנותיו עד נשימתם האחרונה - לא ייחשב כטרור. למשל, טרור שהוא על רקע להט"בופוביה.
והסיבה לא מובנת, כי טרור להט"בופובי לא שונה מכל גל טרור אחר שהיה פה. השנאה אותה שנאה, האלימות אותה אלימות. הומופוביה נמצאת בכל מקום, אפילו בתל אביב. בירידה לסופר, בקפה השכונתי ובבתי ספר אבל כולם אדישים אליה, כי אין לה פאות, והיא לא לבושה שחורים וגם לא רצה עם סכין בלב מצעד גאווה.
תתעוררו, להט"בופוביה הורגת
2016 הייתה שנה לא משהו עבור הקהילה הגאה. יהיו כאלה שלא יסכימו איתי, אבל הם מעטים כל כך, כי עבורם ניתן להסתפק בחצי כוס מלאה שמספיקה מינימום לאיזה שתיים שלוש לגימות. 2016 תיזכר בעיקר כשנה שבה נפלו הכי הרבה חוקים שנועדו לשרת ולהטיב את חיי הקהילה הגאה בישראל, אבל מה כבר ניתן לצפות מממשלה שאחד מחבריה ההומואים חושב שזה לא כל כך נורא שזכויות להט"בים יעמדו במקום.
הרי שום דבר לא ביג דיל כשזה נוגע להומופוביה. אז הרב עמאר אמר, אז הרב לויינשטיין קרא לנו סוטים. נו טוב, הם אומרים, הרי זה חופש הביטוי ואין מה להתרגש. הם לא חושבים על הקורבנות שזה גובה, לא חושבים על הלחץ שזה יוצר על הילדים, לא חושבים על כך שהמילים שלהם הן התנופה הבאה של היד הסכין.
כן, להט"בופוביה היא טרור והטרור הזה הוא לא רק סכינים בלב, הוא גם ההתעלמות המוחלטת של אנשים כאן מפוגענות ועלבונות. אם הייתי בנט, איגי היו הראשונים לתקצוב רק מפאת העובדה שנוער להט"בי הוא האוכלוסייה שהכי חשופה לאלימות בבתי ספר. אילו הייתי גלעד ארדן, הייתי מבקש לאכוף גילויי הומופוביה כי יש להם כתובת והכתובת הזו היא בני אדם. אילו הייתי מירי רגב, הייתי משתולל לא רק על איזו עבודה של סטודנטית אנונימית בשנקר אלא גם על הסתה של לוינשטיינים ועמארים. אבל אני לא הם, והם לא אני, ואותם זה פחות מעניין כי הטרור הזה לא נוגע אליהם ואי אפשר לקושש מזה קולות.
פנייה לסיוע יכולה למנוע התאבדות. לכל מי שזקוק/ה לאוזן קשבת ותמיכה:
יש עם מי לדבר - קו הקשב של האגודה למען הלהטב, ניתן לפנות לקו בכל זמן דרך דף הפייסבוק, וכן בימים א'-ה' בשעות 19:30-22:30 בטלפון 03-6205591, בוואטסאפ 058-6205591 או במייל yesh@glbt.org.il
עבור בני/בנות נוער: ארגון הנוער הגאה איגי - המדריכים/ות זמינים עבורכם/ן באתר, וכן באמצעות שיחות דיסקרטיות בוואסטפ בין השעות 19:00-21:00 במספרים: 055-9830275 או 055-9830264
מוקדי סיוע נוספים:
101 - מד"א | 106 מוקד עירוני - לבקש פקידת סעד טלפונית | 1201 ער"ן - עזרה ראשונה נפשית | sahar.org.il - סה"ר - סיוע והקשבה ברשת
>> "כל הזמן חשבתי – אני לא אגמור אף פעם"