את השיעורים הטובים ביותר קיבלתי במונית של אבא, שיחיה, שהרביץ בי תורה של 'ואהבת' וביקש ממני לזכור כל אימת שאני חי ש"הדרך הטובה ביותר ללמוד היא להידבר עם אלה שלא מעוניינים להידבר איתך".
גם כשהייתי מתעקש ואומר לאבא שיש דברים שנבצר מבינתי להבין או שסותרים את אמונותיי, הוא היה מתעקש "דבר איתם, גם אם בסוף הדרכים יתפצלו". 'גאווה בליכוד' הם אחד מאותם דברים שגרמו לי להתעוות בכיסא שעה שאני מנסה להבין איך מסתדר דבר הנתפס תחילה כה מופרך.
כדי להבין את הסיפור, התקשרתי לפני מספר חודשים ליו"ר גאווה בליכוד אמיר אוחנה. אחרי השיחה הנעימה ניסיתי להתיידד עם המחשבה שאולי נציג מתוכנו שמקורב למפלגת השלטון זה רעיון מהפכני שעשוי לקרב אותנו אחת ולתמיד לנתח הזכויות שנמנעות מאתנו זה שנים. האם האיש שנראה נחוש בדעתו לעמוד על המשמר ולהפגין אומץ לב מול המחנה אליו הוא משתייך הוא שיביא עלינו גאולה?
בימים האחרונים התאכזבתי והתפכחתי. בעוד הקהילה הגאה נתונה תחת מתקפה איומה, מהפיגוע במצעד הגאווה ורציחתה של שירה בנקי ז"ל ועד השתלחות חסרת רסן והסתה ברחבי הרשת, ציפיתי מהמקורבים למפלגת השלטון להוכיח את נאמנותם לקהילה. רק שהציפייה הגדולה הפכה לכישלון חרוץ. מעצרת הזיכרון המחאתית שהתקיימה במוצ"ש חזרתי הביתה בלב דואב. חיש מהר הפכה סוכת האבלים שלנו לקלחת פוליטית סרוחה שהפכה אותנו מקורבן לאשם. נכנסתי לפייסבוק האישי ופתאום עיניי נחתו על פוסט עשיר בגילויי לב של אמיר אוחנה על הבושה שהוא חש - שימו לב - לא כלפי משחקי הפוליטיקה של השר יובל שטייניץ (אם חתם על המסמך או לאו), נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ' (שהפכו את עצמם ל"קורבנות"), אלא בושה שהוא חש כלפינו. גם כאשר ציפיתי מאנשי גאווה בליכוד לעמוד מול נבחריהם, התאכזבתי. הלא שטייניץ הוא איש מהבית של אוחנה, ואף על פי כן לא נעשה די מצד 'גאווה בליכוד' ללחוץ על איש מפלגתם להביע אמפתיה ולהתחייב על הגנה לקהילה הגאה.
בשעת אבל ואימה, בחרו להם אנשי 'גאווה בליכוד' ואנשי הימין להתעסק בזוטות הקשורות ב'מי חתם ועל מה חתם', הגנו בחירוף נפש על מי שהגיע לאוהל האבלים והוציא קהילה שלמה בידיים רעות. לבסוף עוד הסתבר כי שטייניץ חתם רק על חצי מסמך, מה שהסתבר לכולנו כי בצמרת השלטון זכויותינו שוות רק לחצי. היד לא סובבה מספיק את הסכין ושטייניץ מיהר להתראיין בכלי התקשורת כדי להוציא את ידיו נקיות על חשבוננו. אוחנה נתפס עם המכנסיים למטה כאשר ינון מגל העלה לטוויטר האישי שלו צילום מסך ובו נראית הסתמסות בין השניים - "אני מתבייש" כתב אוחנה למגל אחרי שזה לא עלה לנאום. אמיר לא התבייש על סירובו של מגל לחתום על התחייבות להגן על הקהילה הגאה, אלא התבייש בנו, הקהילה. התבייש בנו בפני מי שיושב שורה אחת עם מסיתים כמו סמוטריץ', בנט, יוגב ושקד.
גם אנשים המזוהים עם אוחנה לא חסכו במפגן חיצים איומים. תמונות המשוות את הקהילה הגאה למבצעי הלינץ' ברמאללה התפזרו להן באינטרנט, כאילו לא די לנו בהומופוביה הורגת. הם, שמדברים על אחדות ורצון לשיתוף פעולה בין כל הגושים והפלגים המרכיבים את הקהילה, בחרו לירות את החץ היישר ללב הפצוע והמדמם שלנו. האם ייתכן שנאמנות ללאומנות ולמפלגתם חשובה להם יותר מזהותם הלהט"בית? בשעת משבר זו, יכול היה אמיר אוחנה לעמוד איתן מול מקורביו דווקא בגלל שסמכנו עליו כחולייה המקשרת למפלגת השלטון, ובמקום זאת בחר בדרך שתעלוב בכולנו ותעודד קריאות גנאי מולנו. נאמנותו לקהילה הגאה הוכחה ככישלון נחרץ.
תנו לי להבהיר לכם חד וחלק - אין פה קשר לימין ושמאל. העניין פשוט בתכלית - הליכוד היא מפלגת השלטון, ותחת השלטון הזה המערכת כבר שנים פועלת באזלת יד כלפי אלו הפועלים נגדנו. האם אין זה הגיוני שאדרוש מהמנהיגים שלי לקחת אחריות ולהגן עליי? שעה שאלו שמנהיגים אותנו כבר שנים, ונהנים מתמיכת גאווה בליכוד, הם אותם האנשים שבמשמרת שלהם מתרחשים כל העוולות האלה. בחירוף נפש ובעמדה שאין עליה עוררין יצאו מחוריהם כל הסמוטריצ'ים והבנטים והרגבים ומיהרו לגנות בחריפות את הקהילה הגאה, אבל את הרצח? זו דרישה מוגזמת מדי. הם יסתפקו בפוסט מכובס עם מילים מסתייגות בתוספת התנצלות על מותה של הנערה במצעד התועבה.
נראה כי מלבד תמונה מלבבת הזכורה לי היטב ערב הבחירות האחרונות, בה נראה דגל גאווה מתנופף במטה הליכוד, אינני זוקף ל'גאווה בליכוד' מאומה. באמת שרציתי להאמין בכם ובתקווה שנטעתם, אבל לא אנחנו האויב ולא אותנו צריך לתקוף בשעת משבר, גם אם נעשו טעויות בערב הזיכרון בגן מאיר.