בין אלפי יציאות מהארון והזדהות כהומו, לסבית או בי בפני המשפחה, ישנם לא מעט טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות שחשים שנים ארוכות סגורים, כלואים, ומתקשים להסביר למשפחתם את הרצון להיות משויך למגדר הנכון בגוף הנכון.
ילדים שרגילים שיש בועה שמגנה עליהם - סובבת אותך, מאכילה ומלבישה אותך, דואגת לחמם בקור ולקרר בחום, מתנפצת ברגע. חלקם נזרקים מהבית כי משפחתם לא מצליחה להבין את התחושה של נשמה שתקועה בגוף הלא נכון, אי יכולת לקבל את הגוף שנולדתי איתו, את האיברים הלא נכונים, המלווים בהאשמה עצמית וכעס.
שנים של החבא והסתרה, להיות הומו נשי ולא לרצות להיות אותו הומו. לוותר על ה"מתנה הזו" של להיות גבר או זכר בישראל - זה שהאפליה תמיד לטובתו - בשביל להיות חלק מהמין המוחלש, אבל לקבל את הפרס הגדול מכולם, להיות מי שאת.
למזלי התקבלתי יותר כטרנסית בבית מאשר כהומו. אמא שלי שנולדה במרוקו לא הכירה אנשים מהקהילה באותה תקופה, ואנשים פחדו באותן שנים, בשנות ה-70 וה-80, להיות משויכים כהומו בעת שפרצה באותה עת מגפת האיידס. אבל כשסיפרתי לאמא שלי שאני מרגישה שקשה לי להיות 'גבר הומו', ואני מרגישה שונה ואישה, נראה לי, בדיעבד, שהיא חוותה דווקא הקלה אחרי שהלכה לשיחות עם רבנים ועשתה שיעורי בית בנושא.
המצעד היה בשבילי תמיד המקום להרגיש בו שייכת בין כל אותם אלפי חוגגים, להיות משויכת למשהו שמדבר עליי כאדם ועל הזהות שלי כטראנסית. אבל הקהילה הטראנסית לא מתחילה או מסתיימת בכמה שעות של מצעד בשמש הקופחת, עירום, מוזיקה ואלכוהול. הקבלה מתחילה בקהילה עצמה, והאחת צריכה לתמוך האחת בשנייה, לעודד, לתת מענה ולפעמים מיטה חמה ללילה.
זה מדהים לראות טרנסג'נדריות שסגורות על הזהות המגדרית שלהם כבר בגיל 17 ופחות בימינו. אני תוהה לעצמי כמה התקדמנו, ואילו אני התקשיתי להגדיר את הזהות שלי בגיל הזה. אני רואה קבוצות של טרנסים וטרנסיות צעירים וצעירות, יש את "מעברים", יש את "איגי" עם בל אגם המדהימה ועוד קבוצות שקיימות כעת עבורם.
היכולת להיות מודעת מגדרית מגיל צעיר מדהימה אותי בכל פעם מחדש, ומפתיע לצערי שגם כיום –ולמרות ריבוי קבוצות התמיכה – ישנה עדיין תופעה של ירידה לזנות כדי להתקיים בגיל צעיר כל כך. טרנסיות וזנות -חיבור שהחל בימים בהן הייתה זו הדרך היחידה לממן את הניתוחים היקרים לפני התערבות המדינה, וכיום עוד ועוד נשים טרנסיות יוצאות ממעגל הזנות, משקמות את חייהן, מוצאות אהבה ועבודה, עוזבות את חיי ההוללות בתל אביב, לטובת חיים נורמטיביים. עידן הזנות טרם נגמר.
הקהילה הטראנסית התפצלה והתחלקה לכמה מחנות, אותן נשים שעובדות בזנות מכונות ה"קוקסינליות" בפיהן של יתר הטרנסג'נדריות שהחליטו לקיים אורח חיים נורמטיבי. אם יש מה לומר לטובתן, זה שקהילת "הקוקסינליות" מלוכדת ומאוחדת ונמצאות האחת בשביל השנייה, שומרות ועוזרות.
ועדיין, זו העת להפנים את השינוי. אנחנו נמצאים בעידן בו שחקניות כמו לברן קוקס כובשות את הפריים טיים בסדרה "כתום זה השחור החדש" וברוס ג'אנר הספורטאי האגדי והאב המצליח נחשף בגיל 65 כטרנסג'נדרית. אצלנו עשתה זאת דנה אינטרנשיונל כבר ב-98' כשייצגה את ישראל וניצחה באירוויזיון. למרות שהיא מתעקשת, ברוב צניעותה, לומר תמיד "אני לא סמל, סמלים יש רק על דגלים", היא היוותה כוח אדיר לאלפי טרנסיות להיות מי שהן, להסתובב בת"א עם גאווה "כן, אחת כמוני ניצחה באירוויזיון!".
השנה, הן לא רק יוכלו להגיד אחת כמוני ניצחה באירווזיון, השנה הן יסתובבו בגאווה כמי שמצעד הגאווה 2015 מוקדש להן. חג גאווה שמח.