חזרתי לגן העצמאות. הוא היה הומה אדם, אבל השקט היה בו נצחי. הרוח לא נשבה באותו לילה והרעש היחיד היה של ענפים זזים וחצץ תחת רגלי האנשים הסוקרים את הגן. עייפתי מההליכות ומהמסע הארוך לתל אביב. התיישבתי על ספסל פיקניק שהיה בקצה הגן שם היה חשוך במיוחד. "אני אניח ראש, כאן לא יציקו לי", חשבתי לעצמי והוצאתי חולצה מתיק הגב כדי שזו תהיה לי שמיכה.
הייתי רעבה וצמאה, אבל הרגליים היו זקוקות מנוחה לפני המסלול חזרה לרכבת. ובתוכי צמחה התחושה שאני עושה משהו לא נכון, חייתי בסוד. לא הכול היה זוהר בגן, החיזורים הפכו מציקים, המבטים בודקים והשיחות לא נעימות. אמרתי לעצמי "זהו, אני לא באה יותר לתל אביב. אני עושה משהו לא נכון". חונכתי לפי התפיסה שהומו זה רע, שמדובר בחיים של בדידות ומחלות, ולא רציתי זאת. פחדתי מהעתיד הלא זוהר שהובטח לי כהומו.
ואז הגיע לשם בחור גבוה ורזה עם מבטא צרפתי. מיכאל היה שמו. העברית שלו הייתה גרועה וההבנה שלי אותו עוד יותר, אבל נוצר בינינו קליק. ניסינו לדבר שם לתוך הלילה אחר כך הוא הציע לי מיטה ומקלחת חמה, ואני הסכמתי. הלכנו אליו, והוא דאג שארגיש בנוח. הוא כיבד אותי, לא ניסה לכפות את עצמו עליי או לדרוש סקס, ודיברנו אל תוך הלילה. נרדמנו ולמחרת הוא לקח אותי לרכבת, דאג שיהיה לי כסף לאכול ולשתות והשאיר לי את מספר הטלפון שלו.
חשבתי עליו בלי סוף, וכעבור שבוע אזרתי אומץ והתקשרתי אליו. הוא זיהה אותי ישר ודיברנו שעות, הוא הבטיח להגיע לחיפה כדי שניפגש במקום ציבורי ואחרי חודש של שיחות הוא אכן עשה זאת. בילינו במסעדה בחוף הכרמל, שתינו, צחקנו נהנינו והוא נסע לא לפני שנישק אותי. זו הייתה הנשיקה הראשונה בחיי בה הרגשתי מאוהבת, אז גם הבנתי שחיי הבדידות מהם הפחידו אותי כל ילדותי לא ממש קיימים. התאהבנו.
הייתה לנו שעה קבועה שבה הוא חייג לטלפון ציבורי שהיה ליד ביתי, ואני רצתי לשם ועניתי בזריזות. בכל פעם שמישהו היה חולף ברחוב, שיניתי את לשון הדיבור מזכר לנקבה והוא היה צוחק מעברו השני של הקו. והוא, מנגד, היה עושה לי קולות בטלפון עד שצחקתי באמצע הרחוב. הוא היה מקסים וריגש אותי. אבל אחרי כמה חודשים זה נגמר, לא הלך בינינו בגלל פער הגילאים. ואז המחשבות ההן שבו למוחי - פחדתי מאלוהים. פחדתי להיענש מהמעשים שלי בישיבה, שם למדתי שמדובר בעבירה על דברי התורה והחלטתי "להפסיק עם השטויות שלי".
חזרתי למסלול. או לסוג של מסלול, למסלול שציפו ממני להיות בבית. הצטרפתי לתנועת בני עקיבא, הדרכתי שם וכתמיד, התחברתי מיד לבנות שהיו אדיבות ומקסימות. הדחקתי מחשבות על סקס, על גברים, חשבתי רק על אלוהים והתייחסתי אל עצמי בתור א-מינית.
בבני עקיבא קיבלתי יחס שווה אפילו שהייתי קצת נשית. אולי כי לא הייתי היחידה שם, היו לפחות עוד שניים כמוני בסניף. למדתי מה זו אמונה, לא כפו עליי את אלוהים וגרמו לי לאהוב אותו בדרכי שלי - ליהנות מטלוויזיה, לצחוק עם הבנים והבנות, לשמור נגיעה ובכלל לחיות חיי חברה "נורמליים". ניתקתי קשר מהחברים "ההומואים" וניתקתי קשר מתל אביב.
מצאתי את עצמי נוסעת לעשות שבתות במקומות שלא דמיינתי - בפרדס חנה אצל אורית, בירושלים אצל בת שירות ובקיסריה אצל עינת. היה לי כיף. בכל מקום שהייתי השארתי רושם, התחברתי לבנות שאולי נדלקו עליי, אך אני לא יכולתי להידלק עליהן כי לא הייתי גבר, לא הרגשתי ככה.
זו הייתה התקופה בה אמא הייתה הכי מרוצה מאורח חיי, בעוד האחיות שלי התחתנו בזו אחר זו ועזבו את הבית. ואני נשארתי עם אמא לבד, ילד חובש כיפה שסרגה לה בת שירות אחת שרשום עליה "ילד טוב". זה הצחיק אותי, כי לא הייתי "טוב", אלא שובבה וחצופה, והאמת, גם לא הייתי "ילד".
בתקופה בה הייתי בבני עקיבא הקושי האמיתי שלי היה לחיות אדם מסוים עם מגדר שונה, חייתי חיי שקר ובחרתי שלא עוד - אני לא יכולה להיות צבועה עם אלוקים. התנתקתי מבני עקיבא, התמונה של מלכות הדראג רמה וציונה עוד נשארו לי בראש. הרבה זמן רציתי לעשות מה שהן עשו, הייתי בטוחה שאני יכולה להיות כמוהן. אולי בכלל אהבתי את הרעיון של שינוי הדמות, הרי הרגשתי מחופשת, הרגשתי שאני נמצאת בתחפושת של ילד דתי או גבר. החזרה בשאלה הגיעה מוקדם מהצפוי. הבטחתי לעצמי שלא לחזור לאותו גן, וקיימתי. במקום זאת, הגעתי לאותו בר קטן בשוק הכרמל שם הכרתי את ציונה פטריוט שלעתיד תהיה המנטורית שלי.